אז איך הולך לכם עם החופש הגדול? מחזיקים את הראש מעל המים או שוקעים? לא, אל תהפכו את העיתון ותחפשו את התאריך. לא התבלבלתם בגיליון. עוד לא הגענו לחופש הגדול, אבל האמת היא שאנחנו שתי דקות ממנו. הוא עוד רגע כאן.
יועצים לכלכלת המשפחה תמיד אומרים שצריך להתארגן לחופש מהיום שהוא נגמר. הגיע ה-31 באוגוסט? מצוין, אנחנו יודעים כמה כסף הוצאנו על החודשיים שנגמרו זה עתה, אפשר להפיק לקחים ולתכנן איך נרצה שייראה הקיץ הבא. מעכשיו כדאי לשים סכום מסוים בצד מדי חודש, כך שלא נלווה את הילדים בראשון בספטמבר עם חור קטן בכיס וקמט דאגה במצח.
החופשה הגדולה מקפלת בתוכה ים של הוצאות, החל מהגדולות, הידועות: נופש משפחתי, קייטנות, מחנות לילדים והתארגנות לשנת הלימודים החדשה, וממשיכה בהוצאות הקטנות, שחומקות מתוך הארנק, כלומר הפייבוקס, בלי שנרגיש: בריכה, ארטיק, יציאה עם בני הדודים, הליכה לסרט עם השבט, אטרקציות מדי פעם כי אי אפשר לעבור את התקופה הארוכה הזאת בלי. אז נכון שעכשיו כבר מאוחר לתכנן שנה מראש, אבל עדיין אפשר לשרטט גבולות גזרה של הוצאות ולנסות לעמוד בהן, להביט קדימה ולדעת לקראת מה אנחנו הולכים ולאן אנחנו לא רוצים להגיע.
דרושה הכנה מנטלית
אבל זה לא רק הכסף. האנשים המסודרים יציגו לכם לוחופש מתוקתק כבר בשלב הזה. הם שאלו על תאריכי מחנות הקיץ של התנועה כבר בפורים, התקשרו לסבא-סבתא יומיים אחר כך, סגרו את הנופש המשפחתי באנ"א כלשהו או במקבץ צימרים עם או בלי בריכה כי אחרת אין מקום. גם הבייביסיטר הסבא-סבתאי כבר סומן בלוח והכול מוכן. החבר'ה האלה יודעים בדיוק עוד כמה ימים נשארו להם בלי מענה של ממש לילדודס. כמה ימים יתפרו בעזרת קייטנת ילדות מהשכונה, שכל יום שנגמר בה בשלום כשכולם נושמים, נושפים ולא מיובשים הוא נס.
טוב, מה אני רוצה עכשיו פתאום ולמה צצתי עם החופש הגדול הזה, או במילים אחרות - למה אני לא מניחה לכולנו להדחיק את האירוע הזה בשקט? כשיגיע הגשר המפותל נעבור אותו יחד, תוך כדי קיטורים ומדיטציה, לא? אז זהו, זה בדיוק העניין. כי חוץ מהכנות כלכליות ומעשיות לחופשה הגדולה יש עוד שתיים שצריך לעשות והן נחוצות לא פחות, אולי יותר. הראשונה היא הכנה מנטלית להורים. במיוחד לאלה שלא עובדים במערכת החינוך.
לא משנה כמה שנים אני אמא וכמה שנים אני עיתונאית (כמעט אותו מספר שנים, יותר מעשרים), אני עדיין מביטה על החופשה הגדולה בתקווה, מייחלת שיהיה לי זמן איכות עם הילדים, שאוכל לקחת אותם לכמה פסטיבלים ומופעים, אולי לחדר בריחה. אלך עם הבנות לבריכה בנחת ונתפוס את עונת האין-מדוזות כדי לחוות ים, אולי נכתוב איזה סיפור יחד, נקים מאהל בחצר ונישן שם לילה (בכפוף ללחות של הקיץ), כשישעמם אשחק איתם על השטיח, ובעיקר אנשום איתם את נשימות האוורור העמוקות, את החופש שלהם.
ואז הוא מגיע, החופש. ומכיוון שאני לא מורה ולא גננת ולא עוסקת בשום מקצוע שמאפשר לי להיות אפילו חצי בהפוגה, התקופה הזאת של הקיץ היא בכלל לא מאווררת אלא עוד יותר עמוסה. הג'אגלינג הופך למהיר יותר ועצבני יותר, כי המסגרות קצרות יותר אם בכלל, יום שישי לא קיים בלוח הקייטנות, הדד-ליין תמיד ממשיך לתקתק כי לא עדכנו אותו שקיץ, ורק החלומות נשארים במגירה, ליד חומרי היצירה שקניתי במיוחד כדי להעביר את הזמן בנעימים. הגבות מכווצות יותר, הסבלנות פריכה יותר והפער בין הרצוי למצוי הופך למתסכל.
אז מה עושים עם תנאי הפתיחה הלא הגיוניים האלה? כנראה שמתכוננים מראש. נזכרים במה היה אפשרי ומה נשאר בגדר חלום רחוק בשנה שעברה, ומתאמים ציפיות. מנסים לגדר איי שקט ונחת עם המשפוחה שלא יופרו על ידי טלפונים ומשימות של עבודה, ותוחמים שעות עבודה שלא יופרעו על ידי הבית (בכפוף לטלפונים טורדניים של "אבא הוא הציק לי", "איך מחממים את הפסטה?", "מתי צריך לקחת את הילה מהקייטנה?"). עוברים מפנטזיה על חוף ים שמשי ועצי קוקוס לתכנון מציאותי של כמה ימי כיף משותפים ועוד כמה בילויי שישי או אחר הצהריים, והכי חשוב - נושמים ומפנימים שהורים מתוסכלים זה הרבה יותר גרוע מהורים שלא מבלים עם הילדים שלהם בחופש הגדול. הצאן מעדיף אותנו סולידיים ורגועים מאשר עצבניים ומבלים. "נו, איך היה על הגלגל הענק?" מבט בשעון, טלפון לעבודה, "נכון שנהנית, מותק?" שוב ווטסאפ דחוף, רק עוד אימייל אחד ועוברים למתקן הבא בלונה פארק.
כבוד, שיח וסמכות
ואחרי שהבנו את עצמנו, צריך לחשוב על הילדים. אלה שכבר לא מסודרים בקייטנות ושאפילו לאטרקציות עם המשפחה הם מגיעים על תנאי, אם הם יקומו בזמן ואם יתאים להם ותלוי מי עוד בא. יש להם כינוי. קוראים להם מתבגרים. החופש הגדול הוא ארוך באופן חסר תוחלת, חודשיים פלוס עשרה ימי בונוס לפחות. מה הנערים והנערות אמורים לעשות בכל הזמן הפנוי הזה? ואיך ממלאים אותו בתוכן חיובי, או לכל הפחות לא מזיק? בואו נודה על האמת, היום הכול זמין לילדים שלנו. אלכוהול וגראס וחופי הכנרת עם הסודות שהם טומנים בחובם. ומצד שני, אי אפשר לכבול את הילדים ולסגור אותם בחדר. אנחנו בעד שיצאו, יטיילו ויפגשו חברים, אבל החוץ מאיים. נראה שמשנה לשנה המבוכה של ההורים רק גדלה ויכולת השליטה שלהם קטנה. החופש הגדול מאתגר את ההורים ואת הילדים ועלול להתחכך עם הערכים של הבית. מה מותר ומה אסור, איפה מציבים גבול ועד כמה משחררים, איפה סומכים ואיפה דווקא לא. אבל גם כאן צריך להתכונן מראש.
בואו נהיה מציאותיים. כנראה שחלק גדול מהם לא יקומו בשמונה, ייטלו ידיים, יתפללו ואז ישאלו מה אפשר לעזור או יתיישבו להשלים את מטלות הקיץ באנגלית. כל זוג הורים יודע איפה הנער או הנערה שלהם עומדים. מה יכול להעסיק אותם, מה יבנה אותם והיכן צריך להציב להם את הקווים האדומים. אז אחרי ישיבת הורים טובה, כזאת שרואה את הילד באשר הוא שם ולא רק את מה שהיינו רוצים שהוא יהיה עכשיו, יגיע זמן התיאום והשיח עם הנער או הנערה עצמם. מתוך כבוד, מתוך שיח ומתוך סמכות. זו לא משימה פשוטה, וכמו בהיבטים נוספים בחופש הגדול היא כנראה גם לא תצלח במאה אחוזים. אבל אם נתכונן אליה מראש, היא יכולה לחסוך כמה עוגמות נפש ומלחמות מיותרות ואלה, כידוע, קורות לרוב בקיץ.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***