הישראלי הממוצע נחשף לדמותו של מרן הרב אדלשטיין בעיקר בשנים האחרונות ובעיקר בהקשרים של החלטות ציבוריות, בסוגיות כמו ההתנהלות הזהירה שהכתיב בתקופת הקורונה, העמידה על כך שהפיקוח על תכני הלימוד בחינוך החרדי לא יינתן בידי משרד החינוך וההחלטה הטריה יחסית להורות לש"ס וליהדות התורה לדחות את חקיקת חוק הגיוס.
אבל זה לא היה הרב אדלשטיין, זו הייתה בקושי זווית קטנה והכרחית, מתוקף היותו האיש אשר על העדה. הוא לא בחר בכך מעולם ולא חיפש את המעמד הזה מעולם. מאה שנות חייו היו מאה שנים של תורה וחסד, חסד ותורה. זה ורק זה.
לדודי זקני, מרן ראש הישיבה זצ"ל, היה 'תחביב' מרכזי בחייו, נושא בו השקיע מזמנו וממרצו במשך קרוב לשמונים שנה, מאז מונה על ידי הרב מפוניבז' זצ"ל לכהן כר"מ בישיבה שהוקמה באותם שנים בבני ברק – העמדת תלמידים וחינוך. את מיטב שנותיו, את כל מאמציו, את רוחו ואת נפשו השקיע ברבבות התלמידים שהעמיד לתפארת.
כל אחד ואחד מהם יכול לספר לכם שהוא איבד אתמול אבא, שהוא איבד את הרב האהוב, הרב שתמיד היה אכפת לו ממנו, הרב שדאג לו, הרב שבירר עם מי הוא לומד חברותא ואם טוב לו בישיבה ואיך הוא מרגיש ומה אפשר לעזור לו. הרב שגם בהיותו גדול הדור בעשור העשירי לחייו, נהג לזמן לביתו בשעות הערב קבוצות קטנות של בחורים צעירים, תלמידי שיעור א' שזה עתה הגיעו לישיבה, לשבת איתם בסבלנות אין קץ ולהתעניין בשלומם, להכיר אותם באופן אישי ולשמוע איך הם מסתדרים. כן, זה כמעט בלתי נתפס לחשוב שאותו אדם שדקה לפני כן הכריע גורלות ויכל להפיל ממשלות, ישב דקה לאחר מכן כדי לשמוע את קשיי ההתאקלמות של נער בן 16. כזה היה האיש.
אני זוכר את הפעם הראשונה שניגשתי אליו עם שאלה בלימוד, הוא דן איתי קצת ואז קבע "צריך עיון". לקח לי זמן מה להבין שגדול הדור יכול בנקל להשיב לשאלתו של בחור ישיבה צעיר, אבל אין תחליף לערך העצמי שהעניק לבחור שיודע שגדול הדור הסכים עם השאלה שלו, התייחס אליה ברצינות ובעומק.
ויש עוד נקודה שכדאי לספר: דמותו הציבורית הצטיירה כאדם קר ומחושב, ליטאי רציונלי, אבל בחייו האישיים היה ראש הישיבה אדם שמח שהחיוך נסוך תדיר על שפתיו, מעולם לא הרים את קולו ולא הביע כעס. הוא חי בתנאים שאנחנו נוהגים לכנות 'הסתגפות', אבל מבחינתו אלו היו חיים מאושרים ומלאים. הוא נהנה מכל רגע ורגע.
איבדנו מנהיג לדור, איבדנו ראש ישיבה שהעמיד רבבות תלמידים, איבדנו מחנך משכמו ומעלה, איבדנו מודל של תלמיד חכם מדורות קודמים, איבדנו בעל חסד שאין דוגמתו, אבל בראש ובראשונה איבדנו דמות מופת של בן-אדם. האדם השלם.