סוגיית ביטול סעיף הנכד בחוק השבות שעלתה בהסכמים הקואליציוניים מסעירה את החברה הישראלית, ומעמידה לפתחנו אתגר כפול: מתח גדול בין חלקים שונים בחברה הישראלית ומתח בין מדינת ישראל לקבוצות נרחבות ביהדות התפוצות.
חוק השבות שנחקק בשנת 1950 קבע כי כל יהודי זכאי לעלות לארץ. החוק נחקק בהשראת עמדתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, שקבע כי לכל יהודי קיימת זכות טבועה לעלות למדינת ישראל. השאלה מיהו יהודי נותרה ללא מענה.
בשנת 1970, כתוצאה ממשבר פוליטי שנוצר בעקבות הכרעת בג"ץ (נשמע לכם מוכר?), הובילה ראש הממשלה דאז גולדה מאיר תיקון שנעשה בחוק השבות, שקבע כי גם מי שהוא בן לאבא יהודי או נכד לסבא יהודי ואינו יהודי בעצמו, זכאי לעלות לארץ. תיקון זה קיבל עם השנים את השם "סעיף הנכד".
כפשרה, ולאחר שחוק השבות הורחב גם לאנשים שאינם יהודים, הגדיר התיקון כי יהודי הוא מי שנולד לאמא יהודייה או התגייר (טעות רווחת גורסת שהרקע לחקיקת החוק הוא הקבלה לחוקי נירנברג שחוקקו בזמן השואה, אשר הגדירו כיהודים גם את נכדיהם של היהודים. טענה זו אינה נכונה. הרקע הוא הפשרה האמורה).
אף שהתיקון הקנה למאות אלפים מעמד של זכאות לעלייה, היו מקרים בודדים של נכדי יהודים שביקשו לעלות בעקבותיו לארץ, ולכן החוק עבר בשקט יחסי ואפשר את עלייתם של יחידים במסגרת תיקון חוק הנכד.
התעצמות הביקוש לעלייה לארץ, כמו גם ההתבוללות בעולם (אם בשנות ה־70 עמד שיעור ההתבוללות בצפון אמריקה על 17%, הרי היום שיעור התבוללות עומד על 60%), הציבו אתגר של ממש למדינת ישראל.
סכנת התבוללות בתוככי ישראל
עיקר הקושי שמציב סעיף הנכד נובע מהעלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר. רבים מהיהודים שחיו בברית המועצות תחת המשטר הקומוניסטי התרחקו מיהדותם בעל כורחם והתבוללו עם השנים.
בשנת 1991, לאחר נפילת מסך הברזל, החל גל עלייה אדיר. שיעור הלא יהודים שעלו מתוקף תיקון החוק היה כ־7% מכלל העולים, ומאז באופן עקבי אחוז הלא יהודים שעלו לארץ בעשרים השנים האחרונות הלך וגדל, עד שהיום הנתונים מלמדים שלמעלה מ־70% מהעולים מברית המועצות אינם יהודים על פי ההלכה. מציאות זאת יצרה מצב שלמעלה מחצי מיליון מעולי ברית המועצות אינם יהודים. מגמה זו, המצטרפת לעלייה במספרם של אזרחי ישראל הערבים, מעמידה בסכנה את הרוב היהודי במדינת ישראל.
המציאות הזו מאיימת על אחדות העם היהודי ויכולה להוביל אף להתבוללות של אזרחי ישראל היהודים: מתוך כ־500,000 עולי מדינות חבר העמים שעלו בשני העשורים האחרונים ואינם יהודים על פי ההלכה, רק 30,000 עברו גיור והצטרפו לעם היהודי.
זאת ועוד, במהלך השנים ועל פי תקנות שתוקנו, הוחלט להרחיב את חוק הנכד גם לדור הנינים (ככל שהם תלויים בנכדים שאינם יהודים ואי אפשר להפריד ביניהם).
מנגד, ראוי להתבונן במציאות הלא פשוטה שיכולה להיווצר עם ביטול סעיף הנכד: העולים לשעבר מברית המועצות הם שותפים מלאים בחברה ישראלית - הם משרתים בצבא, משלמים מיסים, מדברים עברית ומשולבים בכל אגפיה של החברה הישראלית. ביטול החוק יגדיר למעשה למפרע את האנשים הללו כאזרחים סוג ב'.
כמו כן, מסקר של עמותת 'המיליון הדומם' המייצגת את הקול הרוסי, עולה כי 94% מתוך אלו שאינם יהודים על פי ההלכה רואים עצמם כיהודים לכל דבר. ביטול סעיף הנכד יכול להוביל לקרע עמוק מול יוצאי חבר העמים, שיחושו כי עלייתם היא מקח טעות וכי ביטול החוק ינתק אותם מקרובי משפחתם שהיו זכאים להתאחד עימם בארץ.
ביטול סעיף הנכד עלול ליצור גם משבר עם יהדות התפוצות, שרבים מבניה רואים את השתייכותם ליהדות על פי הגדרות רחבות יותר מההגדרה ההלכתית. ביטול סעיף הנכד לא רק שלא יאפשר להם לעלות לארץ, אלא שיש בו כדי להגדיר את יחסה של מדינת ישראל כלפיהם. במכתב של ראשי הארגונים היהודיים ששוגר לאחרונה לראש הממשלה נתניהו, הזהירו המנהיגים כי אם תבוטל הזכות, הדבר יגרום לקרע עמוק בין יהדות התפוצות למדינת ישראל.
חוק הנכד התאים למציאות כפי שהייתה כשנחקק, אולם השארת המצב במתכונתו הנוכחית יוצרת מציאות שאינה מתקבלת על הדעת, שבה רובם המוחלט של העולים אינם יהודים.
יחד עם זאת, עלינו לשאול את עצמנו האם כמדינה יהודית וכבני העם היהודי אין לנו מחויבות מוסרית ודתית כלפי אלו שברבות השנים התרחקו מהיהדות בעל כורחם. האם לא נכון לפעול למציאת דרך שתחזיר אותם לחיקה של היהדות?
פעמים רבות נשאל הרב דרוקמן זצ"ל על היחס הנכון ל"זרע ישראל". כשתנועת בני עקיבא העולמית התלבטה אם להמשיך ולפעול בקרב קהילות קטנות בחו"ל, שמקבלות לתוכן גם כאלו שאינם יהודים על פי ההלכה, קבע הרב כי קיימת חובה דתית לפעול במלוא המרץ כדי להביא בחזרה את הנידחים לחיק העם היהודי. ביטול החוק עלול לסגור את השער באופן סופי לנידחי ישראל.
זהות יהודית, לא רק ישראלית
בנייר עמדה שהתפרסם על ידי המכון הישראלי לדמוקרטיה הובאה הצעה שלפיה יש לאפשר לאותם נכדים להגיע לארץ, אך במעמד של תושבות זמנית, שבמהלכה ייבחן עומק ה"השתקעות" של הזכאים.
בשנים אלו יהיו העולים זכאים לזכויות מסוימות, אך לא לכל הזכויות השמורות לאזרח הישראלי. בתקופה זו הם ילמדו עברית, ירחיבו את הידע שלהם על התרבות הישראלית וישרתו בצבא אם הם בגיל המתאים. בדרך זו יעמיקו העולים את זהותם הישראלית, ובסוף התקופה תוענק להם אזרחות. בהסתמך על ההצעה של המכון, אני מבקש להציע (בקווים עקרוניים) הצעה נוספת.
תקופת התושבות יכולה להיות תקופה קריטית בעיצוב זהותם של הזכאים. כפי שציינתי, מעטים (פחות מעשרה אחוזים) מהזכאים שנכנסו לארץ ואינם יהודים על פי ההלכה בוחרים להתגייר. ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה מתמודדת עם הצורך להעמיק את הזהות הישראלית של הזכאים כתנאי למתן האזרחות, אך בכך לא תושלם חזרתם לעם היהודי ולא תימנע התבוללות בתוך מדינת ישראל.
אני מבקש להציע כי מי שקיבל את הזכות לעלות מתוקף סעיף הנכד, יידרש להתחיל קודם לעלייתו, בארצות מולדתו, בלימודים להעמקת הזהות היהודית והישראלית, וזאת לתקופה של מספר חודשים. את הלימודים יעבירו הקהילות היהודיות או גופים שיוסמכו לכך על ידי מדינת ישראל (המוסדות הלאומיים). התחלת התהליך בחו"ל תשקף את רצינות כוונתם של הזכאים לקשור את גורלם בגורל העם היהודי.
עם עלייתם לארץ תחל תקופת התושבות, שבמהלכה יתקיים מהלך משולב של העמקת הזהות הישראלית והמשך תהליך הגיור במסלולי גיור מאירי עיניים, תוך עידודם של הזכאים להשלים את התהליך על ידי מתן תמריצים מצד רשויות המדינה (כמו קיצור תקופת ההמתנה).
כל אלו יאפשרו לזכאים לא רק לעצב לעצמם זהות ישראלית, אלא גם לשוב לעם היהודי ולהבטיח רוב יהודי מוצק במדינת ישראל. לאחר השלמת "תקופת ההשתקעות" והחיבור לזהות היהודית והישראלית, יקבלו הזכאים את מעמד האזרחות.
מדינת ישראל אינה יכולה להכריח את הזכאים להתגייר, אך היא יכולה לקדם תהליכים שיאתרו את המעוניינים לעלות מתוך רצון כן לקשור את גורלם בגורל העם היהודי, וכך להגדיל באופן משמעותי את מספר הזכאים שישלימו את גיורם.
הכותב הוא סגן יושב ראש קק"ל וראש המערך לשירותים רוחניים בתפוצות בהסתדרות הציונית
***