
לרב גרשון אדלשטיין זצ"ל הייתה דרך מיוחדת לציין את יום הולדתו.
במקום עוגה ובלונים כמקובל, "חגג" הרב מדי שנה את גילו החדש בדרישה מבני ביתו שלא להזכיר כלל את המאורע, ולדאוג שגם הציבור הרחב לא יעשה ממנו עניין. עיתונאים ומשפיענים מספרים על שיחות טלפון שהיו מקבלים לקראת ב' באייר מנציגי "ראב"ד 17" - כתובת מגוריו של המנהיג הליטאי, שהפכה שם נרדף לר' גרשון עצמו ולכל מה שהוא מייצג - שבהן הפצירו הפונים שהתאריך המיוחד לא יצוין כלל בתקשורת וברשתות החברתיות בהקשר של הרב.
לא ברור אם ההתעקשות הזו נבעה מהפשטות ומהצניעות שכל כך אפיינו אותו או מחשש לעין הרע – ואולי בכלל מתוך תפיסה דתית המסתייגת מהעניין עצמו כי "בתורה רק פרעה חגג יום הולדת". כך או כך, הכתבים, השדרנים והצייצנים נעתרו תמיד לבקשה, כי איך אפשר לסרב לגדול הדור, עד שאפילו ההגעה למאה העגול, לפני חודש וקצת, חמקה מתחת לרדאר. וכך, במקום מוספים חגיגיים וכתבות פרופיל מקיפות, כיאה לאיש ולמעמד, עלה הרב אדלשטיין לכותרות באותם הימים - ובעצם כמו ברוב שנות חייו - דרך זווית הראיה הפוליטית הצרה, הפעם בגלל ההפגנה בעד שוויון בנטל שנערכה מחוץ לביתו והחרם החרדי על חברת אנג'ל שפרץ בעקבותיה. איזה פספוס של הדמות, איזו החמצה.
וכמה סמלי שגם לאחר הסתלקותו לא נתן הרב לציין את מניין שנותיו: במסמכים ישנים מתרצ"ב ומתרצ"ד, התקופה שטרם עלייתו מרוסיה לארץ ישראל עם בני משפחתו, שנחשפו בימים האחרונים, נכתב כי הילד גרשון הוא בן 6 ו-8 (בהתאמה), כלומר, יליד תרפ"ו, מה שמעורר ספק האם אכן השלים לאחרונה 100 או שמא נפטר בדמי ימיו בגיל 97.
מקדש את חופש הבחירה
ואכן, הרב גרשון אדלשטיין היה גדול בהרבה (וגם רחוק מאוד) מדמותו הציבורית שהביאה לפרסומו בהקשרים חדשותיים חולפים והפכה אותו לשם מוכר כמעט בכל בית בישראל. עם כל הכבוד לגישתו המתונה, הפרגמטית והממלכתית בנושאים שברומו של עולם, כמו השאלה איך ייראה חוק הגיוס (בלי אצבע בעין), האם יש חובה לציית להגבלות הקורונה (כן!) ומה לכתוב ב'יתד נאמן' על המאפייה שיושב ראש הדירקטוריון שלה העז להפגין מול ביתו (כלום ושום דבר), בקרב צאן מרעיתו ייזכר גדול הדור הליטאי בעיקר בזכות החותם שהטביע בהדרכותיו לגבי החיים עצמם. שם - למשל בעצות שהעניק לתלמידיו וחסידיו המתלבטים בעניין חינוך הילדים ושלום בית - הפגין הרב הישיש רכות, גמישות והכלה שנדמות רחוקות שנות אור מהשיטות שבהן מן הסתם התחנך בעצמו ברוסיה של המאה הקודמת. ההדרכות שהציע מנפצות את תדמית הפוסק התקיף וחסר הפשרות שמאפיינת בדרך כלל את ההנהגה הליטאית.
בתיעודים שונים שנחשפו בשנים האחרונות, ושלא היו מביישים מדריכי הורים ויועצי זוגיות מהפרוגרסיביים ביותר, נראה הרב המנוח כמי שמקדש את החופש לבחור (וגם לטעות), אף שהמחיר עלול להיות לעיתים עבירות על איסורים דתיים חמורים. אם לא בשם החופש והשוויון כערך עצמי - לכל הפחות כטקטיקה שבסופו של דבר תביא להתקרבות. הוא שלל מכול וכול הבעת ביקורת מצד הורים כלפי ילדיהם שסטו מן הדרך ועזבו את הדת, וכל שכן דחיקה בהם או כפייה עליהם לחזור למוטב. בשם העיקרון הזה אף הכשיר העלמת עין מנושאים שהם בגדר טאבו בחברה החרדית.
למבקשים את עצתו הורה, למשל, להכיל את בחירת הילדים הסוררים לעשן בשבת ולקיים קשרים זוגיים אסורים בגילים צעירים, כולל בתוך הבית. בנוגע לבנות המתלבשות באופן חשוף אף טען שההורים צריכים לשתף איתן פעולה ולקנות עבורן בעצמם את הבגדים הלא צנועים. "אסור למחות", נהג לומר שוב ושוב במענה לפניות מצד הורים ומחנכים המוטרדים מהתנהגות ילדים ותלמידים ומאורחות חייהם. "אין שום דרך אחרת", הוסיף תמיד בנחרצות, לאמור: אין מה לעשות, רק לחבק ולאהוב.
במובן זה - הן של היותו כתובת מרכזית למבקשים הדרכה בנושאים הרגישים הללו והן של השיטה החינוכית יוצאת הדופן שהנחיל להם - נחשב הרב גרשון אדלשטיין למעין "תאום" של גדול הדור הקודם, הרב אהרן לייב שטיינמן, שהלך לעולמו בתשע"ח; יורש טבעי מאין כמוהו, ממשיך דרכו ומשכללה. אפילו התואר שבו כונו שניהם בחברה החרדית היה זהה – "מרן ראש הישיבה". לעין חיצונית נראו ההנהגה הציבורית וההדרכה הפרטנית שאפיינה את שני הגדוילים הללו כפשרנות, אבל מדובר, כמובן, בטעות אופטית. הם אומנם אימצו גישה פרגמטית, דגלו בדו־קיום, היו בעלי עין טובה, שללו את הקנאות, ברחו מעימותים והאמינו ב"דרכי נועם" ביחסים שבין החרדים לבין החברה הישראלית, כמו ביחסים מאתגרים בתוך המשפחה. אבל בסופו של דבר הקו האידאולוגי, הן בפנים, בתוך הבית והקהילה, והן בחוץ, במפגש עם העולם, היה חרדי קלאסי, שמרני ובדלני. תהום הייתה פעורה בין הרב אדלשטיין לתרבות ולערכים של ישראל הלא דתית, אבל את המחלוקות ניהל בכבוד. "חיילים בצבא מוסרים נפשם על הצלת אחרים, ואם החילוני מוכן למסור את נפשו יותר מהחרדי - הוא יותר גדול ממנו", התבטא לפני עשור, בלי שהדברים יעמדו בסתירה להתנגדותו לגיוס תלמידי ישיבה. קצת מורכבות לא הרגה אף אחד.
המרוץ לנשיאות המועצה
בשנים האחרונות בישרנו – הפרשנים לענייני חרדים – אין־ספור פעמים על "תום עידן המרנים". כך עשינו לאחר פטירת הרב אלישיב, כך כשהלך לעולמו הרב עובדיה יוסף, כך אצל הרב שטיינמן וכך עם הסתלקותו של הרב חיים קנייבסקי. הוותיקים שבנו מן הסתם החזיקו במסורת הזו עוד מהיום שבו הרב אלעזר מנחם שך נאסף אל אבותיו, לפני יותר מעשרים שנה. והנה נראה שסוף סוף הגיעה הפעם הזו שבה גם אנחנו, השעון המקולקל, צודקים. אחרי עשרות שנים שבהן הזרם הליטאי המרכזי התלכד מאחורי "גדול" אחד, צפוי כעת להתפתח סדר חדש בהנהגה, עם פיצולה בין כמה רבנים - בדומה למה שקרה אצל החרדים הספרדים (ואז התחזית דווקא התממשה) לאחר פטירת הרב עובדיה. הסיבה לכך אינה פערים אידאולוגיים בין תתי־קבוצות במחנה, אלא היעדרה של דמות מופת אחת שבכוחה לאחד תחתיה באופן טבעי את הציבור כולו. פטירתם של חמישה "מרנים" – מהרב אלישיב ועד הרב אדלשטיין (כולל הרב שמואל אוירבך מהפלג הירושלמי) - בתוך קצת יותר מעשור, גרמה לחילופים רבים ותכופים בהנהגה באופן שלא אפשר לרבנים בולטים מהדרג השני די זמן להיבנות מבחינה ציבורית. התוצאה היא שכעת ישנם שלושה מועמדים מובילים לרשת יחד את הרב אדלשטיין - ראשי ישיבת סלבודקא היוקרתית, הרב דב לנדו בן ה־93 והרב משה הלל הירש בן ה־87, וראש ישיבת עטרת ישראל, הרב ברוך מרדכי אזרחי בן ה־94 – כולם חברי מועצת גדולי התורה.
בעוד ההנהגה ה"אזרחית" תתפצל בין שלושתם, נהרא נהרא ופשטיה, הרי נשיא למועצה, המנהיגה את תנועת דגל התורה לרבות הזרוע הפוליטית שלה, יכול להיות רק אחד. מאבק סמוי בין עסקנים מבתי הרבנים על התפקיד הנחשק, בליווי יועצים אסטרטגיים, יצא לדרך הרבה לפני פטירת הרב אדלשטיין. הוא מתנהל בעיקר בזירות פנים־מגזריות הנחשבות למוקדי כוח בעלי השפעה מכרעת על המלכת גדולי דור.
מי שיזכה בתואר אומנם יהיה הפנים של ההנהגה הרוחנית, אבל הפיצול המדובר צפוי להחליש את העמדה הזו. במשך עשרות שנים נהנו הרבנים הליטאים הבכירים בזכות גדלותם ממשקל סגולי, באופן שגרם למנהיגי החסידים והספרדים להתבטל כלפיהם וליישר עימם קו בסוגיות שבמחלוקת - פעמים רבות גם כשהצד הליטאי היה בדעת יחיד ובמיעוט מספרי. זה גם מה שהפך את הרב אדלשטיין, הרב קנייבסקי וקודמיהם לדמויות ציבורית בסדר גודל לאומי, עד כדי חיקויים ב'ארץ נהדרת', ולכתובת לעלייה לרגל של ראשי המדינה ובכירים אחרים. במצב החדש, שבו ההנהגה מתחלקת בין כמה רבנים, הם צפויים לחזור לממדיהם הטבעיים: שווים בין שווים.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]
***