'וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה ה' וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ' וגו'. שני פסוקים אלה מוקפים משני צידם בנ' הפוכה, מעין סוגריים.
אומרת על כך הגמרא במסת שבת קט"ז: פרשה זו עשה לה הקב"ה סימניות מלמעלה ומלמטה שאין זה מקומה וכו'. תניא רבן שמעון בן גמליאל אומר: עתידה פרשה זו שתעקר מכאן ותכתב במקומה. ולמה נכתבה כאן, כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שניה. פורענות שניה מהי? "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים, רַע בְּאָזְנֵי ה''.
פורענות ראשונה, 'וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים'. וכן הוא ברש"י - ללמדך שאין זה מקומו, ולמה כתב כאן? כדי להפסיק בין פורענות לפורענות. וכהסבר הרמב"ן ברש"י, הפסקה בין 'וַיִּסְעוּ מֵהַר ה'', שסרו מאת ה', לבין וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים'. ולשיטת הרמב"ן הפורענות הראשונה היא בכך שנסעו מהר סיני כתינוק הבורח מבית הספר.
אך לכאורה יותר מקום היה להכניס בסוגריים את הפרשה שקדמה ל'ויהי בנסוע', פרשת הדו-שיח בין משה רבנו לחותנו, חשובה ככל שתהיה. שהרי לכאורה אין זה מקומה, לא מבחינת רצף ענייני הפרשה ואף לא מבחינה אסוציאטיבית, כדרכו של התלמוד. פרשתנו פותחת בהדלקת המנורה, ממשיכה בקידוש הלוויים לעבודת המשכן, פסח שני, 'עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף', פרשת המתאוננים, 'הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו', שבעים זקני העיר, השלו ומסיימת בהסגר מרים. מה אפוא לדו-שיח זה, של חתן וחותנו, ולמיקומו המוזר בפרשתנו באמצע כל מצוות ואירועי הפרשה?!
עונה על כך הרב צב"י משה דוב וולנר זצ"ל, בצורה נפלאה בספרו דרושים לחפציהם שהעניק לי בערוב ימיו. הרב וולנר היה אב"ד באשקלון, מחבר הספרים 'שאילת חמדת צבי' על השו"ע. בבודפשט כיהן כרב קהילה במשך כ-15 שנה עד תחילת שואת יהודי הונגריה. הוא שהה במספר מחנות ריכוז והשמדה, והיה כמעט היחיד מכל משפחתו ששרד את השואה. וכך הוא ההסבר בדרכו:
בצאת ישראל ממצרים, אימה ופחד נפלו על גויי הארץ, ומשנתנה תורה על הר סיני, שנאה ירדה לעולם. ניצני האנטישמיות החלו בפריחתם, הגויים חששו שמא עתה ילחכו ישראל את כל סביבותיהם, וראוי שיתאגדו יחדיו נגדו. או אז ביקש משה להרגיע את אומות העולם, ולהסביר להם, שחלילה אין כל רצון מצד עם ישראל להילחם בגויים, כל שעם ישראל עושה הוא על פי דבר ה', בורא שמים וארץ, ודווקא על ידי ישראל עוד תבוא ברכה גדולה לעולם.
לשם כך מבקש משה למנות את חמיו, כמעין שר החוץ, שהרי יתרו, יודע את שפת הגויים, ויתרו זה שמע שמועה ובא, יתרו השתכנע בצדקת דרכם של ישראל, בהכירו את הניסים הגדולים שאירעו לישראל, בשמעו על מתן תורה ועל ניצחונם של ישראל על האומה הגדולה, בני עמלק. תאמר לגויים: 'נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם'. זהו רצון ה', לא מדעתנו ולא מרצוננו לקחת אדמות לא לנו, אלא כה אמר ה' לתת לנו את הארץ הזאת, ולא עוד אלא שאין לגויים ממה לחשוש, שהרי בתורה שזה עתה קיבלנו, נצטווינו לנהוג באמות של צדק וחסד. ומוסיף משה: לכה אפוא עמנו, ובתמורה, 'וְהֵטַבְנוּ לָךְ'. אל נא תחשוש, כ'ִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל'.
אך יתרו עונה לחתנו: 'לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ'. ומסביר הספרי את כוונת יתרו – יש לי ארץ, יש לי נכסים, יש לי משפחה ויש לי גם משרה כדיין במדיין, לכן אין זה נכון שאשמש כשר חוץ, אלא אשוב למולדתי, ושם מתוקף משרתי הנכבדה כדיין, כבעל נכסים ובעל משפחה, אוכל להשפיע על הגויים שסביבותיי בעוצמה רבה יותר בצדקת עם ישראל, מאשר אם אשאר כאן במדבר, ומדי פעם אסע לדבר אל הגויים.
משה רבנו, שעד שלב זה חס על כבודם של ישראל, נאלץ לגלות את האמת לאמיתה המסתתרת מאחורי בקשתו. וכך משיב משה ליתרו: 'אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם'. מה יאמרו הגויים ומה יחשבו עלינו, פחות חשוב, הן אנחנו 'עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב', אבל חשוב לי בהרבה שתישאר עמנו בתוך העם, נוכחותך כלפי פנים, חשובה ביותר, 'וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם'. אתה שבאת מבחוץ, ממדיין, מכיר ומוקיר את הנס הגלוי ששמו עם ישראל. כפי שדוד המלך אומר ב'שיר המעלות', תחילה 'אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה', ורק אחרי התפעלותם של הגויים, גם אנו מפנימים ומתפעלים ממצבנו ואומרים, אכן 'הִגְדִּיל ה' לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ, הָיִינוּ שְׂמֵחִים'. במילים אחרות, מדי פעם תיסע לחו"ל כשר החוץ, להרגיע את הגויים, אך בעיקר אני זקוק לך שתהיה לצדי כשר ההסברה לבני עמי. כך תוכל לעזור לי להרגיעם בין פורענות לפורענות.
פרשתנו מליאה לאורכה בפועל א.ס.ף, פעמים לטוב ופעמים למוטב. ניתן לאסוף לדבר עברה, כאותו אספסוף המתאווה תאווה לבשר וכבימינו, באמצעות פייק-ניוז, מטרטרים ברשתות 'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים' ועתה, רחמנא ליצלן, יש לנו רק מן, נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ..., ויש המבקשים לבטל את מוסד המשפחה, הבוכים על עריות הנאסרות להם, אלה לא צריכים להתאסף, משה שומע אותם בוכים למשפחותיהם, איש לפתח אהלו... ולצידם יש האוספים את השלו כשהבשר בין שיניהם מרוב תאווה, ויש מנגד, 'אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל' , ויש את מרים אשר בגין לשון הרע, תאסף אל המחנה רק אחר שתורחק ממנו שבעה ימים. יש לאסוף, להקהיל, את העם לקידוש הלוויים, יש לאסוף ולקרב את מי שנמצא בדרך רחוקה, בתוך הטומאה, שיבוא ויקריב פסח שני וכך יתרחק מע"ז. אף כלל ישראל, 'עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ', אך תמיד נאספים יחדיו ועל מנת לקרוא להם, למקרא העדה, נצטווה משה 'עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת', תקיעה – למסעיהם כששבט דן מאסף לכל המחנות, וכן תקיעה ליום שמחה ומועד ולראשי חודשים, ותרועה - מפני צר ואויב.
כל התקהלות וכל מכשיר המקהיל דרכו אנשים, יהיו אלה חצוצרות או להבדיל וואטס-אפ, יכול לאסוף לדבר מצווה ויכול חלילה לאסוף לדבר עבירה. כדוגמה לשימוש במכשיר הנייד לצורכי מצווה, זכורני כמה עודד ושמח מו"ר הרב חיים דרוקמן זצ"ל, על אפליקציה בפלאפון ל'טהרת המשפחה' שהגו חברי הגרעין התורני נריה בקרית מלאכי.
כדי שהתאספויות העם ומקרא הקהל, תהיינה לדבר מצווה, מבקש משה המתקשה לשאת את משא העם הזה, להיעזר בחותנו, ביתרו, בזה שראה בחוץ עולמות ומשכך יש לו פרספקטיבה רחבה שבאמצעותה יכול הוא להאיר את עיני ישראל, להיות להם לעיניים טובות, כך שיוכלו להציב עולם מול עולם, לבטל ולסתור חדשות כזב [fake news] וכך לשכנע גם את האספסוף שבעם, לחדול מבכים ומתלונותיהם, כי מאוד שפיר הוא גורלם, גדול ועצום הוא ייעודם ויפה ביותר ירושתם, ביחס ל- OECD וביחס לעמים כולם.
עו"ד שלום וסרטייל הוא יו"ר חברת הנדל"ן ציפחה אינטרנשיונל