בפרשת בהעלותך נמשך העיסוק של ספר במדבר בלויים. במניינם, בהגדרת תפקידם, בדרך עבודתם ובאחריות הרבה מוטלת על כתפיהם. מן התורה משתמע שיש ללויים שני תפקידים. האחד – פירוק המשכן, נשיאתו והקמתו בעת הנדודים במדבר, והאחר : שמירת משמרת הקודש, דהיינו, שירות כשומרים ומסייעים לכהנים במשכן בעת פעולתו.
תפקיד המשא פסק כמעט לחלוטין עם הכניסה לארץ. רק בימי דוד המלך אנו פוגשים שוב את הלויים בעת השבת הארון לירושלים, אחרי שנות גלותו בעקבות חורבן שילה. לאחר מכן מציין הכתוב במפורש שלא נותרה עוד עבודת משא ללויים. לעומת זאת, תפקיד משמרת הקודש נמשך בכל ימי בית ראשון ושוב מימי שיבת ציון, בבית שני.
העיון בנ"ך חושף באופן מפתיע, תפקיד מרכזי נוסף של הלויים: השירה. אמנם, חז"ל מצאו רמזים בתורה לכך, אבל למעשה, רק בספרי הנביאים והכתובים מתבררת חשיבותה של השירה והנגינה במקדש, ותפקידם המרכזי של הלויים בעבודה זו.
חז"ל מציעים מספר מקורות אפשריים שבהם נרמזת שירת הלויים בתורה. לשאלה "מנין לעיקר שירה מן התורה" (ערכין יא ע"א),מציעים מספר תשובות, מפסוקים שונים. כל מקור מאיר באור אחר את משמעותה של השירה לקורבן. לדברי שמואל, המקור הוא בפסוק: "ושרת בשם ה' אלהיו" (דברים יח ו), 'איזהו שירות שבשם? הוי אומר: זה שירה' כלומר, השירות נעשה באמירת המזמורים שיש בהם שם ה' על הקורבן. רב מתנה לומד מן הפסוק בתוכחה: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כח מז), 'איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר: זה שירה'. רבי יוחנן לומד מ"כל הבא לעבוד עבודת עבודה" (במדבר ד מז), 'איזהו עבודה שצריכה עבודה? הוי אומר: זו שירה'.
כל אחד מן החכמים רואה אחרת את משמעותה של השירה: לפי שמואל, נועדה השירה להנכיח את שם ה' על הקורבן. לפי רב מתנה, נועדה השירה לחולל אוירה של שמחה בעת עבודת הקורבנות. לפי רבי יוחנן, העבודה של השירה היא מעין מעטפת תומכת לעבודת הקורבנות.
דרשות החכמים הללו מבקשות למצוא מקור בתורה לשירת הלויים, ונשענות על רמזים עדינים ולא חד-משמעיים. המבקש למצוא מקורות ברורים ובהירים לחשיבותה של שירת הלויים והיקפה ימצאם ברחבי הנ"ך, ושם גם נמצא במפורש את ההיבטים השונים של תפקיד השירה והנגינה בעבודת הקודש והמקדש.
בספר נחמיה משתמע שהיתה זו מסורת מימי דוד המלך: "כִּי בִימֵי דָוִיד וְאָסָף מִקֶּדֶם (ראש) רָאשֵׁי הַמְשֹׁרְרִים וְשִׁיר תְּהִלָּה וְהֹדוֹת לֵאלֹהִים" (נחמיה יב, מו), כלומר דוד המלך, משורר דגול בעצמו, בעל התהילים, הוא שהנהיג את שירת הלויים באופן ממוסד ומינה את ראשי המשוררים.
ואכן, לראשונה מסופר על שירת הלויים בהיקף ובפירוט בעת שדוד המלך העלה את ארון ה' לירושלים:
"וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְשָׂרֵי הַלְוִיִּם לְהַעֲמִיד אֶת אֲחֵיהֶם הַמְשֹׁרְרִים בִּכְלֵי שִׁיר נְבָלִים וְכִנֹּרוֹת וּמְצִּלְתָּיִם מַשְׁמִיעִים לְהָרִים בְּקוֹל לְשִׂמְחָה. וַיַּעֲמִידוּ הַלְוִיִּם אֵת ... וְהַמְשֹׁרְרִים הֵימָן אָסָף וְאֵיתָן בִּמְצִלְתַּיִם נְחֹשֶׁת לְהַשְׁמִיעַ, וּזְכַרְיָה ... וּבְנָיָהוּ בִּנְבָלִים עַל עֲלָמוֹת, וּמַתִּתְיָהוּ ... בְּכִנֹּרוֹת עַל הַשְּׁמִינִית לְנַצֵּחַ... וַיְהִי דָוִיד וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׂרֵי הָאֲלָפִים הַהֹלְכִים לְהַעֲלוֹת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' מִן בֵּית עֹבֵד אֱדֹם בְּשִׂמְחָה" (דברי הימים א טו, טז –כה).
במפקד הלויים שערך דוד לפני מותו, כשהעביר את ההנהגה לשלמה בנו, נמנו שלשים ושמונה אלף לויים מבן שלשים ומעלה, כשירים לעבודה. מהם היו עשרים וארבעה אלף שתפקידם "לנצח על מלאכת בית ה'", ששת אלפים שופטים ושוטרים, ארבעת אלפים שוערים וארבעת אלפים(!( "מהללים לה' בכלים אשר עשיתי להלל". תפקידם של המשוררים היה: "לַעֲמֹד בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר לְהֹדוֹת וּלְהַלֵּל לַה' וְכֵן לָעָרֶב, וּלְכֹל הַעֲלוֹת עֹלוֹת לַה' לַשַּׁבָּתוֹת לֶחֳדָשִׁים וְלַמֹּעֲדִים בְּמִסְפָּר כְּמִשְׁפָּט עֲלֵיהֶם תָּמִיד לִפְנֵי ה'" (דברי הימים א כג). המשוררים היו פטורים מכל מלאכה אחרת, כי היו עסוקים באופן מלא בעבודת השיר (דברי הימים א' ט, לג).
בעת חנוכת המקדש כבר מצא שלמה לפניו מנגנון מסודר של מקהלות הלויים ותזמורתם, וכולם השתתפו בחגיגת חנוכת הבית המפוארת:
"וְהַלְוִיִּם הַמְשֹׁרֲרִים לְכֻלָּם לְאָסָף לְהֵימָן לִידֻתוּן וְלִבְנֵיהֶם וְלַאֲחֵיהֶם מְלֻבָּשִׁים בּוּץ בִּמְצִלְתַּיִם וּבִנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת עֹמְדִים מִזְרָח לַמִּזְבֵּחַ וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים (מחצררים) מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת... לְהַשְׁמִיעַ קוֹל אֶחָד לְהַלֵּל וּלְהֹדוֹת לַה' וּכְהָרִים קוֹל בַּחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתַּיִם וּבִכְלֵי הַשִּׁיר וּבְהַלֵּל לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ" (דברי הימים ב ה).
פרק מעניין ויוצא דופן בתולדות שירת הלויים התרחש בימי המלך יהושפט. אז יצאו הלויים מן המקדש והצטרפו למחנה הנערך למלחמה בעמון ומואב. שירת הלויים ונגינתם ליוו את הערכות העם למלחמה ורוממו את רוחו, ובסופו של דבר גרמו לניצחון הניסי על האויבים.
"וְיַחֲזִיאֵל ... הַלֵּוִי מִן בְּנֵי אָסָף הָיְתָה עָלָיו רוּחַ ה' בְּתוֹךְ הַקָּהָל, וַיֹּאמֶר הַקְשִׁיבוּ כָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְהַמֶּלֶךְ יְהוֹשָׁפָט כֹּה אָמַר ה' לָכֶם אַתֶּם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מִפְּנֵי הֶהָמוֹן הָרָב הַזֶּה כִּי לֹא לָכֶם הַמִּלְחָמָה כִּי לֵאלֹהִים... לֹא לָכֶם לְהִלָּחֵם בָּזֹאת הִתְיַצְּבוּ עִמְדוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה' עִמָּכֶם יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם אַל תִּירְאוּ וְאַל תֵּחַתּוּ מָחָר צְאוּ לִפְנֵיהֶם וַה' עִמָּכֶם. וַיִּקֹּד יְהוֹשָׁפָט אַפַּיִם אָרְצָה וְכָל יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם נָפְלוּ לִפְנֵי ה' לְהִשְׁתַּחֲוֹת לַה'.
וַיָּקֻמוּ הַלְוִיִּם מִן בְּנֵי הַקְּהָתִים וּמִן בְּנֵי הַקָּרְחִים לְהַלֵּל לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּקוֹל גָּדוֹל לְמָעְלָה. וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיֵּצְאוּ לְמִדְבַּר תְּקוֹעַ וּבְצֵאתָם עָמַד יְהוֹשָׁפָט וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם הַאֲמִינוּ בַּה' אֱלֹהֵיכֶם וְתֵאָמֵנוּ הַאֲמִינוּ בִנְבִיאָיו וְהַצְלִיחוּ. וַיִּוָּעַץ אֶל הָעָם וַיַּעֲמֵד מְשֹׁרֲרִים לַה' וּמְהַלְלִים לְהַדְרַת קֹדֶשׁ בְּצֵאת לִפְנֵי הֶחָלוּץ וְאֹמְרִים הוֹדוּ לַה' כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְעֵת הֵחֵלּוּ בְרִנָּה וּתְהִלָּה נָתַן ה' מְאָרְבִים עַל בְּנֵי עַמּוֹן מוֹאָב וְהַר שֵׂעִיר הַבָּאִים לִיהוּדָה וַיִּנָּגֵפוּ:" (דברי הימים ב כ).
חגיגה גדולה של טיהור המקדש והשבת העבודה בו לסדרה, התרחשה בימי חזקיהו. שם מיוחסת לדוד המלך לא רק יצירת המזמורים והנהגת הלויים אלא גם התקנת כלי הנגינה:
"וַיַּעֲמֵד אֶת הַלְוִיִּם בֵּית ה' בִּמְצִלְתַּיִם בִּנְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת בְּמִצְוַת דָּוִיד וְגָד חֹזֵה הַמֶּלֶךְ וְנָתָן הַנָּבִיא כִּי בְיַד ה' הַמִּצְוָה בְּיַד נְבִיאָיו: וַיַּעַמְדוּ הַלְוִיִּם בִּכְלֵי דָוִיד וְהַכֹּהֲנִים בַּחֲצֹצְרוֹת. וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ לְהַעֲלוֹת הָעֹלָה לְהַמִּזְבֵּחַ וּבְעֵת הֵחֵל הָעוֹלָה הֵחֵל שִׁיר ה' וְהַחֲצֹצְרוֹת וְעַל יְדֵי כְּלֵי דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. וְכָל הַקָּהָל מִשְׁתַּחֲוִים וְהַשִּׁיר מְשׁוֹרֵר וְהַחֲצֹצְרוֹת (מחצצרים)מַחְצְרִים הַכֹּל עַד לִכְלוֹת הָעֹלָה ... וַיֹּאמֶר יְחִזְקִיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים לַלְוִיִּם לְהַלֵּל לַה' בְּדִבְרֵי דָוִיד וְאָסָף הַחֹזֶה וַיְהַלְלוּ עַד לְשִׂמְחָה וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ:"(דברי הימים ב כט).
באופן דומה מתוארים הלויים המשוררים גם בימי יאשיהו המלך, בפסח הגדול שעשה אחרי שהשלים את ביעור העבודה הזרה מן הארץ, ואת טיהור המקדש (דברי הימים ב', לה).
מעמדם המיוחד של המשוררים ניכר מכך שגם אחרי שבעים שנות חורבן וגלות, בני אסף המשוררים נמנים כקבוצה נפרדת ממשפחות השוערים, ברשימת הלויים שעלו בשיבת ציון (עזרא ב). בעת חנוכת הבית השני, הלויים בני אסף עמדו "במצלתיים – להלל את ה' - על ידי דויד מלך ישראל" (עזרא ג). המחבר מדגיש שגם כעבור מאות שנים, היו אלו מזמורי התהילים של דוד המלך וכלי הנגינה שהכין, ששימשו את הלויים שבי ציון.
שנים לאחר מכן, בימי נחמיה, אנו מוצאים את הלויים המשוררים משמרים על ייחודם בתוך קהל ישראל ובתוך בני שבט לוי:
"וּבַחֲנֻכַּת חוֹמַת יְרוּשָׁלִַם בִּקְשׁוּ אֶת הַלְוִיִּם מִכָּל מְקוֹמֹתָם לַהֲבִיאָם לִירוּשָׁלִָם לַעֲשֹׂת חֲנֻכָּה וְשִׂמְחָה וּבְתוֹדוֹת וּבְשִׁיר מְצִלְתַּיִם נְבָלִים וּבְכִנֹּרוֹת. וַיֵּאָסְפוּ בְּנֵי הַמְשֹׁרְרִים וּמִן הַכִּכָּר סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִַם ... כִּי חֲצֵרִים בָּנוּ לָהֶם הַמְשֹׁרֲרִים סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם" (נחמיה יב כז-כט). אף על פי שבבית שני לא חזרו לחלוקת הארץ כבימי יהושע ולא היו ערי לויים, הלויים התקבצו בקהילות מגורים משותפות בסביבות ירושלים, מוכנים ומזומנים לעבודתם במקדש בכל עת.
עבודת הקורבנות של הכהנים היא עבודה מעשית במהותה. שחיטה, הולכת הדם וזריקתו אל המזבח, הקטרת האברים – כל אלו נעשות בזריזות ובשתיקה. הכהנים אמורים להיות מרוכזים בדיוק בעבודתם, בעשייה ובמחשבה, לבל יפגלו את הקורבן בתקלה במעשה או במחשבה פסולה. את האוירה שמסביב להקרבה יצרו הלויים בשירם ובנגינתם. שירת הלויים הנכיחה את שם ה' במקדש ועל הקורבן, נתנה ביטוי מילולי ושירי להודאה לה' והלל לו וחוללה אוירה של שמחה וטוב לבב בקרב כל הבאים בשערי הבית.
לאור הדברים הללו, אי אפשר להפריז בחשיבותם של השירה והנגינה בעבודת ה'. לא תמיד אנו מודעים לכך, בבית הכנסת, בבית המדרש ועל שלחן הסעודה בשבת, בחג ובעת שמחה. וראוי להתחזק לא רק בעצם השירה והנגינה אלא גם בעומק ובמשמעות שיש בהן כדי להוסיף על עבודת הקודש שלנו.
כאשר אנו נזכרים בגעגוע בבית המקדש, מן הראוי שנתגעגע ונייחל לא רק לראות את הכהנים בעבודתם, אלא גם את הלויים בשירם ובזמרם. כי גדול ערכה של עבודה זו והשפעתה על הנפש, מאוד, מאוד.
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג