כשהבמאי רוברט רודריגז התחיל לדמיין את הפרויקט הבא שלו, מה שעמד לו מול העיניים היה הסרט "ורטיגו" הקלאסי של היצ'קוק מ-1958.
רודריגז, שחתום בין היתר על ארבעת סרטי 'ספיי קידס', שינס מותניים, גייס את מקס בורנשטיין לעזרה בכתיבת התסריט ואת השחקן והבמאי זוכה האוסקר בן אפלק לתפקיד הראשי, והתוצאה היא מותחן היצ'קוקי על סטרואידים בשם 'המהפנט'.
אפלק משחק את דמותו של דני רורק – בלש שנחוש למצוא את בתו האובדת, אך במקום זאת הוא מוצא את עצמו מפותל בתוך חקירת מקרי שוד בנק יוצאי דופן, אשר יביאו אותו בסופו של דבר להטיל ספק בכולם ובהכול.
בסיוע דיאנה קרוז, מהפנטת מוכשרת רורק יצא למרדף ויירדף על ידי דמות צללים קטלנית – האדם היחיד שרורק מאמין שבידיו התשובה למציאת בתו האבודה – רק כדי לגלות הרבה יותר ממה שהוא ציפה.
הסרט, שמתחיל כסרט פשע רגיל לכל דבר, עובר את הטוויסט הראשון כבר אחרי מספר דקות, ומשם הקצב רק עולה עם רצף מהמם של טוויסטים בלתי פוסקים. ואולי, יהיו מי שיגידו, יותר מדי טוויסטים.
'המהפנט', בדומה למשל לסרטיו של כריסטופר נולאן, מכיל סיפור רב-שכבתי שבו יש רמה אחת של מציאות, ולאחר מכן אנו חושפים רמה נוספת, ועוד רמה ועוד אחת. הבעיה בסרטים כאלו היא מציאת האיזון, כשהגבול בין סרט מופרך לבין סרט גאוני הוא דק במיוחד ולא תמיד זהה עבור כל הצופים.
וכך, למרות המשחק המצוין של אפלק והאווירה המציאותית שניסה רודריגז להשרות על הסרט, לאחר צפייה ב93 דקותיו של הסרט הצופה הממוצע יצא עם התחושה הכללית שהאיזון בין גאוני למופרך הופר פעם אחת יותר מדי. חבל.