רחלי מושקוביץ: "לעבוד את השם, לא את השם שלי"

רחלי מושקוביץ לא נראית כמו זוכה טיפוסית בפרסי תרבות. אם תפגשו אותה ביום בהיר באמצע רחוב תל אביבי לא תהמרו דווקא עליה כיוצרת שקטפה כבר שני פרסים.

אבל העובדות מדברות בעד עצמן: לפני חמש שנים זכתה בפרס תרבות יהודית על שם אורי אורבך על תיאטרון 'לחישה' שהיא הקימה ומנהלת. הפרס השני, הטרי, הוא פרס יצחק נבון על ספרה 'שמתי לב' - מקבץ סיפורים קצרים, מרתקים, כתובים ביד אומנית. הזכייה הפתיעה אותה.

"לפני חצי שנה ראיתי קול קורא לפרס נבון, פרס לשימור תרבויות בישראל". העיניים שלה דילגו אוטומטית לקטגוריית התיאטרון, אבל הפעם הבינה שדווקא הספר שכתבה עשוי להתאים. "יש בו סיפורים שמביאים תרבויות שונות. אמרתי לעצמי: ננסה". היא שיגרה ארבעה עותקים, הוסיפה מכתב הסבר ושכחה מהעניין. "כשהתקשרו אליי מהמטה של שר התרבות כדי לבשר על הזכייה, לא זכרתי על מה הם מדברים". אבל היא שמחה מאוד. "בשבילי זה מרגש וזו זכות. אני לא יודעת אם אי פעם זכה בפרס נבון ספר כזה".

מה פירוש "כזה"?

"לא הייתי רוצה להדביק לו טייטל של יצירה יהודית. הוא בא להיות יצירה כנה ואמיתית. אבל בסוף, יצירה נובעת מהעולם הפנימי ומהסביבה של היוצר. גם אני כתבתי מתוך העולם שלי".

רוב הסיפורים נכתבו למגזין 'פנימה' ועברו חידוש לפני הפרסום. אחרים נכתבו במיוחד לכבוד הספר. 'שמתי לב' יצא לאור לפני חמש שנים, בשותפות ובהוצאת המגזין. אני זוכרת את התגובות ששמעתי כשהוא נולד. אנשים ונשים התפעלו, התרגשו וחשו חיבור עמוק לסיפורים שנוצרו מתוך הראש והלב של מושקוביץ. "כתיבה היא לא כמו תיאטרון. בתיאטרון אני מרגישה, גם כשהאולם חשוך לגמרי. אני עדיין חווה אותו, את הנשימות, את הצחקוקים, את הבהלה. הכתיבה היא משהו לגמרי אחר. את משגרת את הסיפור לעיתון, ואין לך מושג מי קרא ובמי זה נגע ואם זה עשה משהו". מתברר שזה עשה, גם לחבר השופטים של פרס יצחק נבון.

סיפורים שנולדים בבית קפה

אנשים מרתקים את מושקוביץ (37), אם לשבעה, תושבת מעלה אפרים שבבקעת הירדן. "כשאני יוצאת עם בעלי לבית קפה", היא צוחקת, "אני מסתכלת על השולחן שממול ומתחילה לספר. 'הם זוג בדייט שלישי, היא הגיעה עכשיו אחרי מבחן נורא. הוא לא יודע מה נפל עליו, אבל דודה שלו הכריחה אותו להגיע'. אני אוהבת להסתכל על אנשים ולמצוא את הסיפור שלהם או להמציא אותו. זה קצת כמו להיות אנתרופולוג בסביבת החיים שלך".

הסיפור האחרון בספר צוחק על כך שכל אחד בסביבתה של מושקוביץ חושב שהסיפור שהיא כתבה הוא עליו. יש גם כאלה שחושבים שהסיפורים מתעדים את החיים שלה עצמה. "אחרי שפרסמתי סיפור רגיש, הגיעה אליי מכרה והביעה השתתפות בקושי שלי. עכשיו לכי תספרי לה שאני ממציאה את הסיפורים כשאני פוגשת אנשים באוטובוס. בני אדם מלאי סיפורים, העולם מלא סיפורים. כל דבר הוא סיפור".

הספר כתוב מאוד מתוך החיים, מהכאן ועכשיו, בלי דרמות ענק בדרך כלל. זו בחירה מודעת?

"מדי פעם מבליח סיפור שמעיף לי את הדמיון, אבל לרוב אני נהנית ללוש את החומרים של החיים, אלה הדברים הכי עמוקים ומסקרנים ומרתקים. הדרמות הכי גדולות הן בדברים הקטנים, במבט שבין שני אנשים, בכמה משפטים טעונים בסצנה משפחתית. שם קורים הדברים הכי מסעירים. זה לא נראה לי חסר או קטן, ברגעים הדקים האלה יש עושר ענק". את הדרמות הגדולות היא משאירה לבמה.

את מנסה להיות דידקטית?

"לא דידקטית, אבל בהתחלה הייתי קצת מגויסת ואני מודעת לזה. בספר יש כמה מהסיפורים הראשונים שכתבתי ואני רואה איך הכתיבה שלי השתנתה. אני מביטה על זה בעין חומלת ואומרת: רחלי, אם לא היית שם, לא היית איפה שאת היום. גם אני צומחת. היום אני יכולה לכתוב סיפורים עם סוף פתוח. זה מעצבן חלק מהקוראים אבל כן, תניחו את הסיפור מתחת לכרית, תנו למילים להישאר בתוככם ולכו עם זה. 'אבל מה היה הסוף?' שואלים אותי. תגידו אתם".

מושקוביץ תמיד אהבה לכתוב. "כשהייתי בכיתה ב'-ג' ההתלבטות שלי הייתה אם לכתוב שירים כמו קיפניס או כמו ביאליק. התאמנתי בלכתוב כמוהם". המורה ללשון עודדה אותה לשלוח סיפורים לעיתוני ילדים, והיא אפילו זכתה בפרס מעיתון הצופה לילדים ז"ל. אבל היא גם נוצרת בלב את הדחיפה שנתן לה סבא.

"סבא שלי, חכם חלפון, כתב המון ספרים ביוגרפיים כדי לשמר את ההיסטוריה של יהדות טריפולי. אני גדלתי על זה שסבא יושב במרפסת עם מכונת כתיבה ישנה. היה אפשר לשמוע את הנקישות", היא ממחישה. "זה היה פלא בעיניי. היינו נכנסים לבית שתמיד יש בו ריח של דפוס, ספרים עטופים בעטיפה חומה. אהבתי להביט בו. יום אחד ישבתי ליד סבא, שלא הרבה לדבר. הוא נתן לי דף ועיפרון מהעפרונות המחודדים שלו ואמר לי: שבי, תכתבי. כתבתי שיר על החיות והגורים שלהן. המתנתי, ואז נתתי לו את הדף ביראת כבוד. סבא קרא ונתן מחמאה מרוכזת ותמציתית. זה היה רגע מאוד מכונן בשבילי".

לאורך השנים היא כתבה בעיקר לעצמה, עד שהייתה סטודנטית. "היה לנו שיעור כתיבה, וכתבתי טקסט שהפתיע אפילו אותי. זו הייתה הפעם הראשונה שכתבתי משהו לא לעצמי. באותה תקופה יצא לאור עלון 'מעיני הישועה' ובו פינה קטנה וורודה שקראו לה 'פנימה'. שלחתי להם את הקטע הזה בעילום שם והם התלהבו מאוד. ואז שלחתי עוד קטע בעילום שם וגם אותו הם אהבו". ואז הגיעה ההצעה. "הם כתבו לי מייל ובו בישרו שהם מתכוונים להוציא עלון קטן לנשים, והציעו לי לשלוח סיפור. כתבתי להם בכיף, וזהו. מהיום הראשון של פנימה אני שם. כבר לא בעילום שם".

מושקוביץ מכירה טובה ל'פנימה', שהפך מאז לירחון פופולרי לנשים, שבו היא כותבת מדי פעם גם כתבות. גם בעיתון שאתם אוחזים בידיכם פרסמה מושקוביץ לא מעט כתבות מגזין לאורך השנים. "אם לא הייתי מחויבת למערכת, אם לא היה דד־ליין, עד היום לא הייתי כותבת כלום חוץ מרשימת קניות", היא צוחקת. ועדיין, למרות הפרס והכתיבה שובת הלב שלה, "היצירה הטבעית והמלאה שלי היא תיאטרון, שם אני שוחה. את פוגשת אותי אחרי הצגה, ומחר בבוקר אני בעוד הצגה. זו ה־יצירה שלי".

מונולוג עם מדים אדומים

מושקוביץ היא מהנשים הבודדות שלמדו במגמת תיאטרון, המשיכו ללימודי תואר בתיאטרון והקימו תיאטרון ובתי ספר למשחק. זו לא הייתה הדרך שחלמה עליה מגיל צעיר, אולי להפך. "הגעתי לזה כמעט בטעות", היא מפתיעה. מושקוביץ למדה באולפנת להב"ה בקדומים, שבה החלה לפעול מגמת תיאטרון, ומושקוביץ בחרה בה כי אם כבר נגזר ללמוד מגמה - כדאי לעשות את זה בכיף. "לא חשבתי לרגע שיש לי כישרון או יכולת. זה גם גיל כזה שבו כל הדימוי העצמי נבנה והבמה היא מקום לא פשוט. חוץ מזה יש את הכוכבות שתופסות את המקום ומגלגלות את כולם מצחוק. אני לא סטארית בטבע שלי ולא מגלגלת מצחוק. אני יוצרת מבפנים וזה לא חומר שעובדים איתו במגמה. זה היה מביך כזה, תמיד ביקשתי להיות אחרונה, בלי הרבה אמון בעצמי. שאלתי את עצמי הרבה מה אני עושה שם, לא נולדתי לבמה".

נקודת מפנה אחת הייתה בבגרות של כיתה י"א, במבחן שעסק במונולוגים ודיאלוגים. עד היום, כשהיא מספרת עליה בהרצאות שהיא מעבירה לנערות צעירות, היא בוכה וצוחקת יחד. "אני מסתכלת על התחנות שהשם גלגל אותי דרכן, זה פלא". מושקוביץ הייתה צריכה לבחור מונולוג שאותו תציג והתלבטה עד שהגיעה לטקסט על עולי הגרדום. היא מספרת, ותנועות הגוף שלה נכנסות לזיכרון כאילו היא על הבמה. "במקביל יצאתי לראיין לוחם מחתרת מבוגר ביישוב שלידנו, קרני שומרון. סיפרתי לו שאני מציגה מונולוג של לוחמי מחתרת, אז הוא הלך לחדר השני וחזר עם שק והוציא מתוכו מדים אדומים מצחינים. הוא היה נידון למוות בכלא עכו וברח עם הבגדים האלה בפריצה לכלא. תוך כדי הבריחה הוא החליף בגדים ושמר אותם, ומאז הם איתו למזכרת נצח. הוא פתח ומהבגדים עלה גל של ריח, הכול היה בפנים: הדם והזיעה והשתן. ואני כמו מתבגרת, בלי שכל ובלי דאגה, שואלת אותו 'אפשר את זה לבגרות שלי, למונולוג?'. הוא נתן בי כזה מבט, אבל אמר: בסדר, תשמרי על זה.

"כשלבשתי את הבגדים האדומים, הכבדים האלה, נכנסתי לתוך האווירה, זקפתי את הראש והצגתי את הטקסט. רק חברה שלי ואני, שתיים מתוך כל המגמה, קיבלנו 100. זה היה מפתיע, כי לא ידעתי עד אז שיש לי מקום ונחלה על הבמה. זו הייתה הפעם הראשונה שעלינו על הבמה ולבד". אבל האופוריה לא החזיקה זמן רב. בהפקת סוף השנה של כיתה י"ב היא התביישה לקחת תפקיד ונאלצה לכתוב אותו לעצמה, "וככה זה היה נראה".

אחרי השירות הלאומי, כשהגיע הזמן ללימודי תואר, מושקוביץ החליטה להעביר גם את השנים האלה בכיף ובחרה ללמוד מחול. אחותה פנינה גפן, יוצרת בזכות עצמה, למדה אז אומנות פלסטית במכללת אמונה ושכנעה אותה להצטרף אליה לצפייה בהצגה של החוג לתיאטרון במכללה. "צפיתי בהצגה ואמרתי לעצמי: אני צריכה להיות שם". הקביעה הזאת הביאה אחריה ארבע שנים אינטנסיביות שגם הן לא היו פשוטות בכלל. "היו הרבה מהמורות והרבה עבודה עם עצמי". והיו גם מורות טובות, שהעמידו אותה על הרגליים.

"כל מי שדאג, גם ההורים, כל מי ששאל מה אני לומדת ועניתי תיאטרון, הרים גבה ובצדק. מה את הולכת לעשות עם הדבר הזה? לא הולכים עם זה למכולת. זו הייתה שאלה אמיתית. לא היה לי על מה להסתכל, לא היה לי מודל של אמא ברוכה שהיא גם מנהלת תיאטרון. היו לפניי כמה בוגרות שעשו יצירות והיו כאלה שעשו תיאטרון ילדים. וגם היו קולות מאוד מחלישים מבפנים שרק חיכו להדהוד מבחוץ".

תוך כדי שנה ג', פתאום נולדה לה הצגה. "באותה תקופה ליוויתי בנות שירות אצלנו ביישוב. הגיעה שבת והיה חור בלו"ז. המפקח אמר לי: את לומדת תיאטרון, נכון? תעשי להן איזה קטע. מאיפה יש לי קטע? נזכרתי באיזה סיפור ששמעתי פעם, וכששחקן מספר סיפור, הוא מציג. היה לי פונצ'ו כתום ועבדתי איתו כשסיפרתי. המפקח הגיע אחרי כן ואמר: שמעתי שהייתה יופי של הצגה. עניתי שזו לא הצגה, סיפרתי סיפור. הוא לא התווכח אבל ביקש שאעשה את הקטע לעוד קבוצה.

"הרגשתי שיש לי הצגה. ואז התחיל תהליך של ליטוש ויצירה והעמקה, אבל הכול היה בוסרי מאוד, לא ידעתי איך צריכה להיראות הצגה, לא היו לי כלים. היום אני צוחקת על זה כשאני נזכרת, אבל אני מסתכלת על זה בחמלה, שם התחלתי". בשנה ג' היא יצרה יחד עם שני שח"ם ויעל דרורי הצגה בשם 'עקרת נקודה בית'. "ואז חשבתי: יש לי הצגת יחיד ויש לנו עוד הצגה, בואו נקרא לזה תיאטרון". היא מתגלגלת מצחוק, מתפלאת על עצמה ומודה להשם על התמימות.

"לא הבנו על מה אנחנו מדברות, אבל אמרתי יאללה. יום אחד נסעתי באוטובוס לרחוב כנפי נשרים והלכתי למס הכנסה, לביטוח לאומי, למע"מ וכל זה. הפקידה שאלה אותי מה המחזור השנתי, מה הנטו, ברוטו, לא הבנתי כלום. כשיצאתי נכנסתי לחנות משרדית, קניתי פנקס קבלות ידני ובחרנו שם לתיאטרון. באותה תקופה אורן, בעלי, היה אברך, אני סטודנטית, והייתה לנו תינוקת. כשהגעתי הביתה למעלה אפרים אמרתי לאורן: זהו, יש תיאטרון. עכשיו צריך לקנות תאורה והגברה. קנינו תאורה והגברה בכל הכסף ששמנו בצד מהחתונה. אחר כך הבנו שצריך ציוד מסוג אחר". זה נשמע משוגע, אבל שני שח"ם, שותפתה, והיא פעלו מכוחו של קול פנימי חזק. "הרגשנו שהשם שם לנו תיק על הכתף ואמר לנו: צאו לדרך".

מה יש בתיק הזה?

"אנחנו זוכות לקחת חלק קטן בגאולת התרבות של עם ישראל", היא מעזה לתת כותרת שנראית לה קצת גדולה. היום, 14 שנים אחרי שהוקם, יש לתיאטרון רפרטואר הצגות לנשים, שלושה בתי ספר לתיאטרון - לנשים ונערות ואחד לגברים ובני נוער, אגף של הצגות לגברים ואגף טרי של הצגות לגיל הרך. מרשים בכל קנה מידה. היא מבקשת לעצור ולהודות לשותפה שלה, שני שח"ם. שתיהן צועדות יחד, יד ביד, מהראשית. "היא גרה בקידה והקרבה מצוינת לנו. בסוף יש לנו חלוקת תפקידים, לכל אחת יש את הטריטוריה שלה. למדנו את זה עם השנים כדי למקסם את איכות העבודה. היא מנהלת את אגף בתי הספר למשחק של הנשים. אני מנכ"לית כוללת, אבל יותר על ההצגות שלנו. היא המנהלת האומנותית ובימאית של לא מעט הצגות, ואנחנו גם משחקות יחד". מושקוביץ מברכת על המקצועיות, היצירתיות והאיכות האומנותית של שח"ם, ומעל לכול על החברות הטובה. היא גם מודה לבעלה, אורן, שהוא יועץ חינוכי בישיבה בפתח תקווה, אבל גם מחזיק את המערך הטכני של התיאטרון ושותף בגידול שבעת ילדיהם ובהצמחת החלומות שלה.

כבר לא די בשני פרוז'קטורים ושחקן

ההתחלה הייתה צנועה. הן רצו להקים תיאטרון שיש בו מקום ליצירה נשית בשביל נשים, וגם על היעד הצנוע הזה נאלצו להיאבק. "רצינו לצאת לסבבים של הופעות פתוחות. זה סיכון כלכלי גדול. את שוכרת אולמות, מפרסמת מודעות בעיתונות, מוכרת כרטיסים ומקווה שנשים יגיעו. בכל זאת יצאנו לדרך, ואולם אחרי אולם סירבו להשכיר לנו את המקום". כל זה היה לפני עשור, טרום עידן החשש מהדתה. "אמרנו להם: זה לא שלכם, זה פרסום פרטי שלנו. אתם רק המקום שבו ההצגה מתקיימת. הם סירבו, כי הקהל מורכב רק מנשים. מדובר במקומות ציבוריים שממומנים מכספי המדינה, והרי גם אני חלק ממשלמי המיסים. אני לא טיפוס של מלחמות, אבל לא ויתרתי. נסגרה דלת? נלך למקומות אחרים".

זה לא נעצר שם. "כמה פסטיבלים שהיה מתבקש שנשתלב בהם לא קיבלו אותנו. את עוברת משלב לשלב ובסוף זה נופל על כך שההצגה שלנו מיועדת לנשים. אני אומרת למארגנים: מילא זה שאתם מדירים אותי בתור יוצרת, אבל אתם מדירים קהל שלם של נשים שרוצות לצרוך תרבות. בשם מה? בשם השוויון? איזה שוויון אתם עושים באפליה המעוותת הזאת?". הבשורה הטובה היא שלאחרונה המציאות מתחילה להשתנות.

"חברנו לקבוצה של נשים יוצרות, הרבה בדחיפה של שרון רוטר. עורכת הדין צפנת נורדמן נכנסה לתמונה, אז יש לנו גב משפטי, ופתאום גופים מבינים שהם מפלים אותנו בגלל פחד דמוני שהם המציאו. חוות הדעת של עורכת הדין דינה זילבר (סגנית היועץ המשפטי לממשלה לשעבר - ע"ל) יצרה רושם שזה החוק וכל הרשויות התיישרו לפי זה.הם לא טרחו לקרוא את האותיות הקטנות. היום אולמות מבינים את הטעות, וגם כמה רשויות מקומיות".

כשהתיאטרון הצליח להתבסס באה הקורונה וטפחה על פניו. "אז השקענו הרבה בחיזוק ובירור המהות שלנו. עשינו עם הצוות הרבה שיחות זום עם אנשים משמעותיים לנו כדי להבין מה המשימה שלנו, מהו תיאטרון יהודי, מה הייחודיות שלנו, מה הקול שאנחנו רוצים להביא". אחת התובנות שנולדו מהדיונים ומהפגישות הווירטואליות היא שהתיאטרון מבקש להגיע לקהלים נוספים. לא להישאר רק בתוך הקהל הטבעי של נשים דתיות, למרות שהוא עדיין נשאר בלב העשייה. הוא כבר לא תיאטרון 'לחישה - לך אישה', אלא 'לחישה - תיאטרון יהודי יוצר'. "כדי להרחיב את האדוות צריך להגיע לקהל של גברים ולקהלים מעורבים, גם חילוניים", הכול בנאמנות להלכה.

במקביל להחלטה הזאת פנתה לתיאטרון עמותת 'חיים של טובה'. העמותה מסייעת לאנשים שמתמודדים עם קשיים בזוגיות, דיכאון, חרדות ועוד, ונרתמה ליצירת הצגה על התמודדות הבעל עם דיכאון אחרי לידה של אשתו. וכאילו היה זה פאזל, אופיר נהרי, שמנהל את בית הספר למשחק לגברים של 'לחישה', נכנס לעניינים, כתב וביים את ההצגה 'בעל כורחו'. מושקוביץ סייעה בטוויית העלילה והיא מנהלת ההפקה. "זו הצגה שהיא לגמרי אומנות והיא מצילת חיים". הסיפורים שזורמים אליה מהצופים בהצגה, לצד התודות, אינם פוסקים. "גבר שצפה התקשר למחרת ההצגה ואמר שהוא זורק את מכתב ההתאבדות שלו לפח. המצב שלו לא היה קשור לדיכאון אחרי לידה, אבל הוא סבל מקושי נפשי אחר. דיכאון אחרי לידה הוא רק הטריגר. מי לא מתמודד עם קושי? עד ההצגה הוא חשב שהוא במלכוד, אחריה הוא הבין שיש דרכי התמודדות והחליט ללכת לטיפול".

מעגלי הצופים שלכם מתרחבים לאט לאט, אבל בואי נישאר רגע עם הציבור הדתי. את חושבת שהוא עבר משהו בצריכת התרבות שלו ב־14 השנים האחרונות?

"הקהל הפך להיות יותר ביקורתי בנוגע לתוכן, לרמה המקצועית וגם לחדשנות ואני שמחה בזה. פעם היית מעמידה אדם על במה עם שני פרוז'קטורים וזהו, כולם יצאו מגדרם. היום הקהל רוצה משהו אחר. כבר הורדנו הצגות שהיה בהן בימוי של פעם ומשחק של פעם. הציבור שלנו צמח. הוא מחכה לחידוש לא רק בתוכן אלא גם במעטפת, בכלי".

מושקוביץ רואה חשיבות בהבאת תרבות גם למקומות שאין בהם בדרך כלל מופעים או הצגות. 'בעל כורחו' מועלית לא רק בהיכלי תרבות אלא גם במקומות קטנים וביישובים מרוחקים ביהודה ושומרון. "חלק מהשליחות שלנו הוא גם להצמיח קהל. יש מקומות שאנחנו מגיעים אליהם ואנשים מספרים שזו הפעם הראשונה בחייהם שהם ראו הצגה, בעיקר גברים. הצופה יוצא המום מעוצמת החוויה. זו מדיה אחרת, זה מפגש עוצמתי. השפה הזאת היא רב־חושית".

אנשי תרבות מדברים בעיקר על אומנות, ובתיאטרון שלך מעורבת גם השליחות. איך מאזנים בין השניים?

"זה כל הזמן ללכת על חבל דק. זה גם כל הזמן לשלם מחירים, ואתה בודק אילו מחירים אתה מוכן לשלם".

בואי נדבר רגע דוגרי. בתוך הציבור הציוני־דתי יש תחושה שמתחוללת כאן מהפכה תרבותית כבר שני עשורים בערך. אבל למען האמת כמעט אין לזה הד בחוץ. העשייה התרבותית הפנימית לא מוכרת מספיק ולא מוערכת מספיק.

"אני מרגישה שדברים צומחים מהשטח ממש. יש פה משהו מאוד עמוק ומהותי מתחת לפני השטח. היקף האומנים שצומחים מלמטה הוא עצום. אני חברה באיגוד אית"י, פורום של אומנים שיוצרים תרבות יהודית. יצאנו לדרך לפני כמה שנים ומיסדנו את זה. היינו עמי חני"א, אני ו־17-16 אומנים. היום מדובר במאות שיוצרים תרבות יהודית, וזה רק בתחום התיאטרון".

אבל אם הם רוצים להצליח, הם יהיו חייבים לעמוד בכל מיני כללים ולהציג כל מיני דברים ולתמוך בכל מיני אמיתות.

"השטח צומח, אבל לא לפי הכללים המוכרים בעולם התרבות הישראלי. יש הרבה דברים שעוד לא עברו ליטוש והם עדיין בתחילת הדרך. אני מרגישה שזה תהליך אלוקי. בשלב הזה הוא מאוד מבעבע פנימה, בתוך המגרש הביתי, וייקח זמן עד שזה יבקע ואני לא יודעת איך. כי יש כאן עולם תוכן שלם שמבקש לקבל ביטוי בכלים אומנותיים, ויש הרבה אנשים שמבקשים לבטא את עצמם בכלים אומנותיים. ובין עולם שיודע לדבר בשפה מסוימת וקודים שעדיין לא קיימים יש פער שקשה לתווך אותו. אז יש אומנים שהשם חנן אותם והם יודעים איך לעשות את זה, כמו חנן בן ארי ועקיבא וישי ריבו והרב סבתו, והם פרצו את התקרות והגיעו לציבור הרחב. ויש צמא אמיתי וכן. זה כמו שטיסל שיצא והוא נורא סיקרן. יש ניצנים".

"לא מרגישה קורבן, לא חסר לי"

התיאטרון אומנם כבר לא מיועד רק לנשים, אך זו עדיין לב העשייה. "שואלים אותי מה, לא היית רוצה לטרוף את העולם? לא היית רוצה להופיע לפני גברים? והאמת היא שלא. מאז היציאה לדרך היה לי ברור שאני מופיעה לפני נשים, אם על פי רבותיי זו ההלכה. ואני הולכת עם זה לא ממקום קורבני אלא מתוך בחירה. זה המקום שבו אני מרגישה את עבודת השם שלי, כי בסוף השם ברא אותי עם כלים וכוחות ומתנות מסוימים ומה שאני מבקשת זה להשתמש בהם לפי רצונו, כמו שאני מבינה את רצונו. לפעמים כן בא לי להופיע בסרט קולנוע, כמו שלפעמים בא לי לרקוד באמצע הרחוב, אבל זו ממש בחירה בלב שלם, כל יום לבחור לעשות את הרצון שלו".

בתחילת הדרך, היא נזכרת, כשהיה פסטיבל שסגר את השער בפני התיאטרון, היא חשבה לרגע לחפש היתרים והקלות. "ואז טבעתי לעצמי את המושג: הלוואי שאזכה לעבוד את השם ולא את השם שלי. בסוף", היא מסבירה, "זה עולם שיש בו הרבה אגו, אורות ומחיאות כפיים. אני מאוד מחוברת לשיר של אביתר בנאי על נחש הגאווה שמחכה לך בפינה של הבמה. ובתוך הדבר הזה צריך להשתדל ולעבוד את השם באמת מתוך שמחה", היא אומרת ועיניה בורקות, מתרגשת. "אני מודה להשם שהוא לא הניח אותי במקום קורבני, שלא בוער בי ולא חסר לי".

ומה הלאה? הו, מה שלא חסרים הם רעיונות. "הראש לא מפסיק לעבוד. במחשב פתוחים במקביל ארבעה מחזות, וכבר שואלים אותי מתי הספר הבא יוצא. יש הרבה רעיונות. אני צריכה להחליט לאן לקחת את הכוחות".

***