כמה נחת יש בחתונה של נכד. הרי סבא וסבתא מלווים אותו עוד מהימים שבהם היה עובר קטן, בלתי נראה.
הם עשו עם ילדיהם, ההורים בהתהוות, את המסע דרך הבחילות והתנועות והצרבת, קנו את עגלת התינוק הראשונה, טסו למחלקת יולדות ברגע שהגיע הטלפון מבשר הטובות, החזיקו אותו קרוב קרוב, הריחו, התפעלו וניסו לקבוע למי הוא דומה. במשך שנים הם ראו איך הוא גדל. כשהיה מקורר, הם נסעו עם תרופות סבתא (אלא מה) לביתם של הילדים כדי לרפא באוכל חם ובחיבוק. הם בידרו אותו ואת אחיו בקייטנות הקיץ ושמרו מפעם לפעם כדי שההורים יוכלו להתאוורר.
הם הגיעו למופע הסיום של חוג הנגינה ולא התלוננו על הזיופים, וכששמעו שהוא עושה קצת בלגן בבית הספר חייכו בעיניים טובות ומבינות. גם זה יעבור. הם לא חייבים לגעור, זו ילדותם השלישית. תעודת הבגרות הסבה להם נחת בלי שהביטו בכלל בטור הציונים. והוא, הוא ידע שתמיד הם יהיו שם בשבילו, שולח תמונה מטיול עם חברים או מהשירות, מרים טלפון לפני שבת כדי לעשות להם טוב על הלב. איזו נחת זו לראות את הנכד גדל ופורח ומוצא את שאהבה נפשו.
נשיקה למצבה
בשבת האחרונה איבד עם ישראל את ליה, אורי ואהוד. שלושה לוחמים שיצאו להגן על הגבול הדרומי שלנו ולא שבו. כל אחד מהשלושה הביט קדימה ותכנן את העתיד, לכל אחד היו חלומות ושאיפות שנגדעו באחת. לשלושתם היו חברים וחברות, הורים ואחים וגם סבים וסבתות.
סבתא של ליה התקשתה להירגע בהלוויה. היא צעקה ובכתה, וגם כשאחד הלוחמים ניגש אליה, חיבק בחום כדי להשתתף בצערה ולהרגיע, הוא יצא בוכה יותר, מטולטל יותר. אם עולם שבו הורים קוברים ילדים הוא עולם הפוך, מה נגיד כשסבים וסבתות מלווים את נכדיהם בדרכם האחרונה? במקום לפנק בעוגה טובה ולהציג לחברים בגאווה את התמונה מסיום התואר הראשון, סבתא תגיע עם משפך ועציץ, ותפנק את המצבה הקרה בביקור ונשיקה.
סבים וסבתות שכולים הם אנשים שזכו לדור המשך וטמנו בו את תפילותיהם ותקוותיהם. מה הם עושים כשהנכד או הנכדה נהרגים? לאן יוליכו את הצער? הם הרי לא אבלים באופן רשמי, הם לא אמורים לשבת שבעה, הם רק כאילו - ועדיין, הצער שגואה בליבם גדול ממה שאדם יכול לשאת. הם מתכווצים מצער הילדים השכולים, דואגים להם, לפעמים חרדים לשלומם. הם רוצים לתמוך ורוצים לסעוד אבל לא תמיד יודעים איך. גם הם צריכים להתמודד, לעכל, להבין, להסתגל. לדעת שהם ממשיכים לחיות בעולם הזה, ומי שקיוו שימשיך אותם כאן עלי אדמות כבר לא יהלך בינינו. ואיפה אפשר להניח את המשא הכבד הזה? הרי אי אפשר להכביד על הילדים עם הצער שלהם.
פגשתי סבים וסבתות שעברו את אימי השואה ושרדו, ושמרו על אופטימיות וצחוק ונישאו והתיישבו והולידו וגידלו והשיאו ורוו נחת, עד שהשכול טלטל את עולמם. ופגשתי צבר חזק ושורשי, שפיו אינו מפסיק לגולל את מורשת הקרב שלו ושל חבריו, וכששאלתי בעדינות אם הוא סבא של החייל ההוא, נאנח עמוקות וסיפר שמהרגע ההוא חייו השתנו. ואני מכירה את הסב והסבתא שמגיעים לכל אזכרה ולכל שמחה, נוכחים ומשתתפים, מחבקים את הנכדים הנותרים, מחליפים טיטול, מוציאים לטיול ומקריאים סיפור. כשאיש לא רואה הם מבליעים אנחה. איפה הנכד שהיה אמור להתהלך פה בין כולם? הם מחכים לדפיקה על הדלת, לביקור פתע עם עדת חברים עליזה, אבל לא מדברים על זה. מנגבים דמעה בשקט, מניחים עוד רטייה על הלב השבור וממשיכים. לפחות למראית עין. מחפשים מה תפקידם ההורי והסבתאי החדש.
הם לא באמת נראים לעין, הסבים והסבתות השכולים. הם לא ההורים, האחים או החברים הקרובים. לא תמיד הם יכולים להיות מעורבים בהנצחה, למצוא את הדרך שלהם לספר על הנכד, על האובדן, על החלל שנותר ולהנכיח אותו. החברים לא תמיד יודעים איך להתקרב אל הסבים והסבתות האלה, מה לשאול ואיך לגשת. קבוצות המפגש והשיח של סבים וסבתות כאלה, מעגל של אנשים שמבינים בלי מילים, שיראו את הדמעות ולא ייבהלו, שיקשיבו ולא ישפטו, ספורות מאוד.
שכול של סבים וסבתות לא שמור רק לצה"ל או לאירועי טרור. הוא נמצא גם בשדה האזרחי - ילדים קטנים וגדולים נפטרים גם ממחלות קשות ומתאונות דרכים ומתאונות בית ומאובדנות. והסבים והסבתות לא יודעים את נפשם, אבל היא צועקת. צריך לראות אותם, לחבק ולנחם, ולהניח להם לזעוק זעקה גדולה ומרה. הם חלמו לשבת ברחובות ירושלים, עם מקל הליכה מרוב ימים, ולצפות בנחת בילדים ובילדות משחקים ברחובותיה. ויש, יש בידם מקל שיבה, ויש עוד נכדים ונכדות ועולמות שלמים שהם בנו כל השנים. רק צריך לתת להם מקום בטוח להניח את שק הצער, כדי שיוכלו להחליף כוח ולהמשיך לחיות.
ידידות מעל התהום
את איריס שגב ויוסי צור הכרתי כשהם נתקעו. השניים הם הורים שכולים וחברים טובים מאוד. איריס היא אמו של נמרוד, שנפל במלחמת לבנון השנייה, ויוסי הוא אביו של אסף (בלונדי), שנרצח בפיגוע באוטובוס שלוש שנים קודם לכן. הם שונים זה מזו כמעט בכל דבר. היא לא קיבלה את הדין על מותו של בנה, הוא הבין מיד. היא סירבה להשתתף בפעולות ההנצחה של נמרוד, הוא עשה הכול כדי להנציח את אסף.
פרט לשוני באופי, הם אוחזים בדעות פוליטיות מנוגדות. הוא חבר בפורום בוחרים בחיים, והיא בפורום המשפחות השכולות הישראלי־פלשתיני. היא בטוחה שהפעילות שלו גוררת את ישראל עמוק לתוך מעגל הדמים, הוא משוכנע שהפורום מחבל במאבק של מדינת ישראל. ביום־יום השניים מדברים על הכאב המשותף ולא על פוליטיקה. אבל בספר 'ימין שמאל שכול' שהוציאו יחד הם החליטו, לצד סיפור השכול, לשוחח גם שיחה פוליטית. הרבה לפני הבחירות והרפורמה הם הרגישו שהעם והמדינה צריכים ספר כזה, כדי להבין שאפשר לחיות יחד. כן, גם כשצד אחד נוטה לכיוון שמאלי קיצוני מאוד.
ישבתי איתם בבית משפחת צור בחיפה, בית עם מרפסת שפונה לים. רוב פרקי הספר היו מוכנים אבל הם נתקעו דווקא בפרק על השיח ביניהם. על המשותף והמבדיל ואיך משמרים ידידות עמוקה למרות התהום הפעורה. הם לא ידעו לתמלל את המובן מאליו בשבילם. השכול הוא דבק חזק כל כך, וגם האהבה למשפחה ולעם ולארץ הזאת, עד שהיה בלתי אפשרי למצוא לזה מילים. אז שאלתי, ועוררתי מחשבה ודיון, אבל בעיקר יצאתי מלאה במחשבות שכאילו הכינו אותי לתקופה הנוכחית. היום חובקים השניים את הספר 'שמאל ימין שכול' בהוצאת סלע מאיר, שבו הם מספרים על הילדים שאינם, על דרך ההתמודדות, על חילוקי הדעות ועל החברות. גשר של שכול מעל התהום.
לתגובות: [email protected]
***