השבוע שוב ראינו שישראל היא מדינה יעילה, מתקדמת וצודקת הרבה יותר מארצות הברית. ואני לא מדבר רק על העובדה הסנסציונית שהנבחרת הצעירה שלנו הגיעה לחצי גמר המונדיאליטו בעוד נבחרת ארצות הברית עפה כבר ברבע הגמר (פחחח, לוזרים), או על זה שהמטבע שלנו הרבה יותר חזק משלהם (דולר אחד שווה כמעט ארבעה שקלים, ברור לכם שארבע זה הרבה יותר מאחד, כן?), ואפילו לא על זה שבניו יורק התקיים השבוע מצעד תמיכה בישראל, בעוד שבתל אביב אתה רואה בעיקר מצעדי תמיכה באש"ף.
אני לא מדבר על זה.
אני מדבר על רוטמן.
כמו תמיד, גם השבוע הזה התחיל בסימן האלימות הקבועה של יושב ראש ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. בשבוע שעבר הוא התעקש להשתתף בכנס אקדמי באוניברסיטת תל אביב, כאילו האקדמיה היא איזה מוסד ציבורי ולא הנחלה הפרטית של אנשי החולצות השחורות או מי שהם לא יהיו. אחר כך הוא עוד התלונן שהמפגינים השחיתו לו את הרכב עם מדבקות שטנה, כאילו הם אשמים שהוא החנה את הרכב בדיוק איפה שהם שמו מדבקות, ומה זה משנה מה היה קודם. וגם השבוע, כמובן, הוא לא החמיץ את הפרובוקציה הקבועה שלו כשנסע (!) לניו יורק (!!) והלך (!!!) ברחוב (!!!!) על מדרכה (!!!!!), בעודו דוחף את האוזן שלו לתוך מגפון של מפגינה מסכנה שבסך הכול צרחה לתומה לתוך המגפון, שאותו הוא תלש ממנה באכזריות אופיינית והמשיך ללכת בעודו דורך עליה. זאת אומרת על המדרכה.
אין פלא שהמפגינה זכת הלב, שבסך הכול רצתה למחות (כלומר למחות אותו מעל פני האדמה), רצה מיד למשטרת ניו יורק כדי להגיש תלונה נגד חבר הכנסת רע הלב. המשטרה האמריקנית אומנם סגרה את התיק עוד באותו ערב מחוסר אשמה אבל זה לא משנה, ברור לגמרי מי פה הטובה ומי המנוול, אפילו התקשורת הישראלית פרסמה את הסיפור המזעזע בהבלטה סנסציונית ורוטמן לא הכחיש, הן מפני שהוא שומר שבת והן מפני שהתקשורת לא טרחה לבקש ממנו תגובה, בגלל שהיא אובייקטיבית.
הברונית לא יכלה לצעוק
השאלה הגדולה היא למה משטרת ניו יורק סגרה את התלונה נגד רוטמן עוד באותו ערב. איך ייתכן שהתקשורת הישראלית, והשמאל הישראלי, כולם אומרים שרוטמן אשם בעצם זה שהוא נושם – ורק האמריקנים חסרי התרבות והדמוקרטיה לא רואים את זה?
כדי להבין, בואו ננסה לדמיין מה קרה באותה תחנת משטרה ניו־יורקרית באותו לילה. אני מניח שהגברת האצילית ואדירת הצלילים (שאני לא יודע מה שמה, לכן נכנה אותה "הברונית פון־מיקרופון") נכנסה לכאורה לתחנה כשהיא מדדה בקושי על רגליה החבולות (רוטמן הנבזה הלך בכוונה מהר כדי למוטט אותה), ניגשה אל השוטר התורן וביקשה להגיש תלונה על תקיפה. השוטר הניח באנחה את הדונאט, הדליק את המחשב ופכר את אצבעותיו.
"כן גבירתי", הוא אמר, "אני מקשיב".
"אז ככה", היא כנראה אמרה לו, "רוטמן הפשיסט תקף אותי, גנב לי את המגפון ורצח את הדמוקרטיה".
"רצח... את... הדמוקרטיה..." הקליד השוטר, "איך הוא עשה את זה?"
"הוא ניסה להכניס לבית המשפט העליון שני שופטים שמרנים".
השוטר האמריקני מצמץ בעיניו העייפות. "איפה הגופה?" הוא שאל.
"איזו גופה?"
"של הדמוקרטיה".
"אין גופה. אנחנו הצלנו אותה".
"אז איפה פה הרצח?"
"עזוב אותך עכשיו מהדמוקרטיה", אמרה הברונית פון־מיקרופון, "הוא חטף לי את המגפון וברח".
"ומה עשית?"
"ניסיתי לצעוק, אבל לא יכולתי".
"למה?"
"לא היה לי מגפון".
"אני מתכוון, גבירתי, מה עשית לפני שהוא חטף לך את המגפון".
"הגנתי על הדמוקרטיה".
"איך?"
"כמו שאנחנו עושים תמיד. נדבקתי אליו, צרחתי לתוך האוזן שלו שהוא פשיסט ודרכתי לאשתו על הרגל".
"גברתי, לצרוח לאדם בתוך האוזן זו לא דמוקרטיה. זו תקיפה, והוא כנראה פעל מתוך הגנה עצמית".
"אוקיי, אז אתם מטפלים בזה בעצמכם או מערבים את ה־FBI?"
"נראה, אנחנו נודיע לך", מלמל השוטר ושלח את המסמך לקצין שלו בצירוף המלצה לסגור את התיק, כפי שמשטרת ניו יורק אכן עשתה אחרי חמש דקות אבל התקשורת הישראלית לא עדכנה על זה, כי היא אובייקטיבית.
איפה זה ברבדוס
עכשיו אתם תסלחו לי, אבל ככה לא מתנהלת דמוקרטיה. אולי ברפובליקת בננות כמו ארצות הברית קצין משטרה סוגר תלונה על המקום בנימוק המוזר שהגנה עצמית היא לא עבירה ושיניחו לו לטפל בפשעים רציניים. בישראל, שהיא דמוקרטיה אמיתית, לא פועלים בחופזה כמו הביביסטים של ארצות הברית. אצלנו הכול מסודר, יעיל ומאורגן.
אצלנו, כשאזרח מגיש תלונה קודם כול מתייקים אותה למשך 30 יום, אולי היא תתיישן בינתיים. אחרי 30 יום מחכים עוד חודש, ואז במשך ארבעה חודשים מנסים להיזכר באיזו תיקייה היא נמצאת. אבל מיד אחר כך מעבירים את התיק ליועץ המשפטי, שבלא שום דיחוי (לא יותר מ־120 יום, מקסימום 200) בוחן את התיק ומחזיר אותו למשטרה להשלמת חקירה. במשטרה מודיעים שאין מה לחקור ומתייקים את התלונה. אחרי חצי שנה מחזירים ליועץ המשפטי, שלצורך קבלת חוות דעת נוספת מעביר ליועץ המשפטי שמעליו, שבוחן את התלונה היטב אבל היא נכשלת בבחינה.
לאור ההתפתחויות מקבל היועץ המשפטי הבכיר החלטה דרמטית ויוצא לחופשה משפחתית. כדי לזרז את העניינים מעבירים את התיק ליועץ משפטי חלופי, שבוחן את הנושא בשבע עיניים ומחליט לא להחליט כדי לא לפגוע בעבודתו הסדירה של היועץ המשפטי הלא חלופי. התיק חוזר ללשכה ומחכה ליועץ המשפטי הלא חלופי שאכן חוזר מהחופשה ומיד קובע דיון בתיק לספטמבר. בספטמבר הדיון נדחה לדצמבר (בגלל החגים), בדצמבר הוא נדחה לאפריל (זה בדיוק החגים של הנוצרים), באפריל יוצאים לחופשת פסח, אחר כך היועץ המשפטי נוסע לכנס בינלאומי בברבדוס, אחר כך הוא חוזר מותש (אף אחד לא יודע איפה זה ברבדוס) וחייב לצאת לחופשה כי עברה שנה שלמה מאז החופשה האחרונה שלו. אבל כשהוא חוזר מהחופשה הוא מתיישב על התיק, ממש מטיל עליו את כל כובד משקלו, ואז כל הדפים מתקמטים (הוא העלה כמעט שלושה קילו בחופשה האחרונה) וצריך להדפיס אותם מחדש, אבל המחשב נפל והמדפסת לא עובדת אז מחזירים את התיק להשלמת חקירה במשטרה.
המשטרה אומרת שאין מה להשלים אבל היועץ לא משלים עם זה וקובע דיון חירום ליוני בשנה הבאה ו/או זו שאחריה, המאוחר מביניהם. ביוני דוחים ליולי, ביולי המזגן מתקלקל, בספטמבר שוב חגים, בינואר מחליטים לערב את היועצת המשפטית לממשלה כדי שתחווה את דעתה. היועמ"שית אומרת שזה לא יעמוד במבחן בג"ץ ושואלת במה מדובר, בעצם. לאור זאת מחזירים את התיק למשטרה שמוציאה הודעה שהתיק נסגר מחוסר עניין לציבור וכולם מרוצים, חוץ מהציבור אבל אותו לא שואלים, כי ככה מתנהלת דמוקרטיה.
באמת חבל שפרימיטיביים כמו אמריקה ורוטמן לא מסוגלים להבין את זה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***