על פי הדיווחים, השיחות בבית הנשיא גלשו בשבועות האחרונים מהצהרות שאפתניות על ניסוח חוקה לישראל אל עולמות הבזאר הטורקי.
הקואליציה, כך מדווחים, כבר מביעה חצי הסכמה לוויתור על שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים, אך רוצה בעד זה תמורה בצורת חוקים אחרים שתוכננו להיכלל ברפורמה. ברבים מהדיווחים מוזכר חוק היועמ"שים כאפשרות לפשרה, כאשר האופוזיציה מאותתת שתוכל להסכים לנוסח מרוכך שישמור על מעמד היועצים.
על פי מיטב המסורת, שוב הולך הימין הפוליטי בישראל על הישגים ריקים מתוכן או מצומצמים ביותר. החקיקה המוצעת, אפילו בהנחה שתנוסח בצורה אפקטיבית, במידה רבה מתקנת מצב שלא קיים חוקית. רבות מהסמכויות שנוטלים לעצמם היועצים המשפטיים אינן מעוגנות בחוק אלא בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, או ברמזים כאלה ואחרים בפסקי דין של בית המשפט. בזבוז של כל הקרדיט במסגרת המשא ומתן על חוק שלאו דווקא נחוץ על חשבון שינויים נדרשים ודחופים עלול להיות טעות.
מפני שיש דרך אחרת, ולמרבה השמחה יותר ויותר שרים הולכים בה בממשלה הנוכחית. אם בממשלות ימין קודמות התרגלנו לכפיפת קומה אוטומטית של נבחרי הציבור בפני הייעוץ המשפטי, הרי שבממשלה הזאת אפשר לזהות שינוי מגמה. אולי זו המחאה חסרת הרסן נגד הרפורמה ששברה את הכלים בשני הצדדים, ואולי הקו הלעומתי חסר התקדים שנוקטת היועצת המשפטית לממשלה, אך עם העובדות אי אפשר להתווכח: שרי הממשלה הפסיקו להתרפס.
בשתי עתירות שהוגשו נגד ראש הממשלה נתניהו – הפרת הסכם ניגוד העניינים שלו ומינוי אריה דרעי לשר הפנים והבריאות - סירבה היועמ"שית גלי בהרב־מיארה לייצג את ראש הממשלה בפני בג"ץ. היא טענה במכתב חריף כי נתניהו הפר את ההסדר, וכי מינויו של דרעי אכן אינו סביר. נתניהו, בניגוד להרגלו, לא נבהל. הוא שכר את שירותיו של עורך דינו הוותיק מיכאל ראבילו, והציג את עמדתו מול בית המשפט. בהרב־מיארה, בשני המקרים, עמדה בצד בלי כל השפעה על מהלך הדברים.
אותו הדבר אירע גם לשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. עם כניסתו לתפקיד ביקש לשנות את החוק באופן שיגדיל את סמכויותיו. בהרב־מיארה, כמנהגם של יועצים משפטיים, הייתה סבורה שמבקשים את אישורה למהלך – והתנגדה. בן גביר לא התרשם והתקדם הלאה, מה שגרר כמקובל עתירה לבג"ץ. גם כאן לא הסכימה בהרב־מיארה לייצג, ובן גביר נהנה מייצוג פרטי נאמן וככל הנראה גם מקצועי יותר.
גם כמה חודשים מאוחר יותר, כשהחליט להעביר את איש המחאה נגד הרפורמה המשפטית ניצב עמי אשר מתפקידו כמפקד מחוז תל אביב, הופתע בן גביר לשמוע מבהרב־מיארה שההחלטה אינה חוקית. הוא לא נשאר חייב, ובתגובה הודיע כי אינו מעוניין מכאן ואילך בייצוגה של היועמ"שית בפני בג"ץ, מפני שאיבד את האמון בה. בהרב־מיארה השיבה שלא ניתן לאשר את הבקשה באופן גורף אלא רק באופן ספציפי לכל עתירה שתוגש, אך בן גביר לא התרגש מהאמירה. מכיוון שיש להניח שעתירות רבות עוד יוגשו נגד השר בכהונה הנוכחית, הבטחתו להימנע מייצוגה של היועמ"שית עוד תיבחן במבחן המציאות.
הסיבוב האחרון התרחש ממש בשבוע שעבר, וגם בו הוכיח בן גביר עמידה איתנה של איש ציבור מול הרודנות המשפטית. נחוש לקיים את הבטחת הבחירות שלו, הודיע בן גביר על הקמת ועדה שתתווה את הדרך להקמת משמר לאומי. שובצו בה אנשי מקצוע מתחומים שונים, אך נציגי תחום אחד נעדרו – משרד היועצת המשפטית לממשלה. בהרב־מיארה הזדרזה לשלוח מכתב מחאה הדורש לצרף נציגים שלה, אך שוב נענתה בגישה לא מתנצלת. "גלי יקרה", השיב לה השר מעל גלי הטוויטר, "תפקידך הוא לייעץ, ומתוקף תפקידי וסמכותי הוא האם לקבל וליישם את הייעוץ או לא. החלטתי שלא, תודה".
שר נוסף שנתקל במקלות שניסתה היועמ"שית לתקוע בגלגליו והתמודד איתם כראוי הוא שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. הניצנים נראו כבר ביום השיבוש הזכור לרע, שבעקבותיו נעצרה חקיקת הרפורמה, כאשר ניסיונות של שר האוצר לפנות ליועמ"שית על מנת שתפנה לבית הדין לעבודה ותעצור את השביתה במשק נענו בפיהוקים ובניתוקים. בחודש שעבר, כשקץ הדמוקרטיה הבא שהוכרז היה קרן הארנונה, יזמו ברשויות המקומיות שביתה. התאחדות התעשיינים יזמה עתירה לבג"ץ, ושר האוצר כאחד המשיבים נדרש להציג את עמדתו.
הפתעה גדולה ציפתה לו, כאשר את עמדתו שלו כביכול נאלץ סמוטריץ' לגלות בתוך תשובת המדינה שניסחו במשרד המשפטים. דא עקא, שלא הייתה זו עמדתו כלל, אלא עמדתה של בהרב־מיארה. סמוטריץ' רתח ודרש להגיש שוב את עמדתו, הפעם עם ייצוג פרטי. "עורך דין מן השורה שהיה מייצג כך את האינטרסים של הלקוח היה מועל ללא ספק בתפקידו", הטיח בה את המובן מאליו. בהרב־מיארה, כהרגלה, הודיעה במכתב משלה שאינה מאשרת ייצוג פרטי. בסופו של דבר השביתה הסתיימה והעתירה התייתרה, כך שההצהרות לא נבחנו למעשה, אך גם במקרה הזה סביר להניח שמבחן התוצאה עוד יגיע.
המגמה הזאת, שמסתמנת בעוד אירועים קטנים יותר, היא ההתנהלות שאנחנו קוראים לה שנים. זו לא הפרת חוק או אנרכיה חלילה, בסך הכול היצמדות אל המבנה החוקתי של השלטון בישראל. יאיר לפיד כראש ממשלה ידע לעשות זאת היטב כשצפצף על המלצתה של בהרה־מיארה להביא את ההסכם עם לבנון להצבעה בכנסת, וכשהשיב לביקורת שלה על הסכם שכר עם הסתדרות המורים במילים "בעיניי זה חוקי". הפתרון לרודנות של היועצים המשפטיים נעוץ בזקיפות הקומה של נבחרי הציבור, ולא בעוד חקיקה ומילים ריקות על נייר. לכן, בזבוז של כל הקרדיט בבית הנשיא על חוק היועמ"שים הוא טעות שיש להימנע ממנה.
פגסוס: הכדור עובר לכנסת
האויב הכי גדול של כלכלת משקי הבית בישראל הוא הפריסה לתשלומים, מה שאוהבים לכנות היום "מימון". "מממנים לי טסלה חדשה ויוקרתית", חושב לעצמו הצרכן הלא נבון, ומשלם בשמחה את המעמסה החודשית בסך אלפי שקלים בודדים. הוא לא מרגיש באותם רגעים את העול, מאות אלפי שקלים, שגדול בכמה מידות על כתפיו ומאיים למוטט אותו ואת משפחתו. הוא לא ער גם לריביות שמכלות את ממונו ומביאות אותו לסף קריסה. כשהמכה מתחלקת לחלקים קטנים היא מורגשת פחות, אבל מזיקה באותה המידה. אולי אפילו יותר.
לפני שנה וחצי התפוצצה בקול רעש גדול פרשת פגסוס בתחקיר מתמשך שפורסם בעיתון כלכליסט. משטרת ישראל שואבת מידע בסתר מתוך טלפונים של אזרחים באמצעות תוכנת רוגלה מתקדמת. הידיעה הראשונה הכתה את האזרחים ואת הממשלה בתדהמה, ואמירות נחרצות על בדק בית ומיצוי הדין נאמרו. כשהמשבר בעיצומו וחרב הדין מרחפת מעל המשטרה והפרקליטות, הגו יועצי התקשורת והמשברים שם את תוכנית החלוקה לתשלומים. אם נפרוס את גילוי האמת על הפרשה לתשלומים קטנים, הציבור ישלם בנחת רוח יחסית את ההחזר החודשי ולא ישבור את הכלים. בסוף התקופה, כשיתגלה הסכום המלא, הלהט הראשוני כבר ידעך והדעת תוסח בקלות בשטף האירועים החדשותיים של ישראל.
השבוע שילמו אזרחי ישראל את אחד התשלומים האחרונים, ממש לקראת חשיפת המחיר המלא. לראשונה נאלצה פרקליטות המדינה להודות במפורש שמשטרת ישראל שאבה במודע באמצעות רוגלה מידע שהיה אגור בטלפון סלולרי של חשוד, הגישה אותו לשופט כדי לקבל צו לביצוע פעולת חקירה נוספת, וזו הניבה בסופו של דבר ראיה שהוגשה לבית המשפט במסגרת כתב אישום. הפרקליטות, אחרי שלטענתה גילתה את אופן השגת הראיה רק עתה, ביקשה ביום שני השבוע מבית המשפט המחוזי בחיפה למחוק את הראיה מכתב האישום, שעוסק במקרה של רצח בעולם התחתון.
הפריסה לתשלומים שניהלה הפרקליטות אומנם עבדה היטב מבחינה ציבורית, אך בבחינה לאחור מתגלה דבר חמור: בכל שלב מהשלבים הפרקליטות והמשטרה הסתירו מידע מאזרחי ישראל במקרה הטוב ושיקרו להם במקרה הרע. זו כבר לא טענת קונספירציה או תעמולה של שונאי הפרקליטות, אלא עובדות שאפשר ללמוד מהמידע שהפרקליטות והמשטרה בעצמן סיפקו לאזרח בישראל.
את השקר הראשון הוביל המפכ"ל שתחתיו התרחשה השערורייה, רוני אלשיך, שהכחיש בכנס כמה ימים לאחר הפרסום את עצם קיומה של רוגלה כזאת בשירות המשטרה. בתחילה היה זה גם הקו הדוברותי המשטרתי, אך אחרי כמה שבועות הוא שופר ל"בוצעו רק שלוש חדירות למכשירים, באופן חוקי ועל פי צו שופט". "צוות מיוחד" היה חתום על הדוח שהוגש לשר לביטחון הפנים דאז עֹמר בר לב, והוא כלל מומחי סייבר מהשב"כ, שידוע גם במומחיותו לשקר ולטייח.
בישיבת הממשלה הראשונה לאחר הפרסום דרשו שרים מראש הממשלה דאז בנט להקים ועדת חקירה. בנט אמר שישקול, אך בינתיים היועמ"ש מנדלבליט הזדרז להקדים אותו ולהקים צוות משלו שיבדוק את העניין, בראשות המשנה ליועמ"שית דאז עמית מררי. במבט לאחור התרגיל של מנדלבליט מתבהר: הוא ידע מה עלול להיחשף ולכן דאג שאנשיו הם ש"יבדקו" את העניין באיטיות הנדרשת, וידאגו למסקנות עמומות מספיק.
הדוח של מררי התפרסם בקיץ שעבר, ומתברר שגם הוא כולל מידע שנע בין שקר גס לטיוח מקצועי. על פי בדיקתה היסודית של מררי, אכן התגלו כשלים ניהוליים כאלה ואחרים בתפעול התוכנה, אך לא נמצאה שום עדות לשימוש מכוון ברוגלה על מנת לפרוץ למכשיר סלולרי של חשודים ולשאוב ממנו מידע, בטח ובטח שלא נאסף בעזרתה חומר מפליל שהוגש לאחר מכן כראיה לבית המשפט. מררי אומנם הודתה שמידע פרטי "זלג" באמצעות התוכנה למחשבי המשטרה, אך הצדיקים בכחול עצמו עיניים כדי חס וחלילה לא להיחשף למידע האסור ומיהרו לגנוז אותו. כל הפעילות המודעת הייתה אך ורק בהתאם לצווים של בית משפט.
פרשיות חדרה, טלגראס, הצוללות ותיקי נתניהו כבר הוכיחו שהדברים אינם אמת, בלשון המעטה. הייתה חדירה מכוונת, היה שימוש במידע וחוקרי משטרת ישראל הערימו על השופטים שחתמו על הצו ועשו בו שימוש מנוגד לחוק. השבוע נחתם הגולל באופן סופי, כשהתברר שמשטרת ישראל השתמשה בפגסוס גם לצורך שאיבה מכוונת של ראיות נגד חשודים, הרע בהתגלמותו שאותו הכחישו המשטרה והפרקליטות לכל אורך הדרך. בפשטות: שיקרו לנו בפנים.
אם נרצה ללמד סנגוריה על מררי נאמר שהתרשלה בעבודתה והניחה למשטרת ישראל להתל בה. אם נלך על פי שורת הדין, מצבה גרוע בהרבה. מררי הופקדה על חקירת אחת הפרשיות החמורות בתולדות ישראל, שבה שומרי הסף של האזרחים הפכו ב־180 מעלות את כיוון חניתותיהם והחלו לפשוע נגד זכויות היסוד של אותם אזרחים עצמם. במקום להיכנס לעובי הקורה, לנשוך ולא להרפות עד לקבלת כל המידע, היא הסתפקה בהצהרות ובהתחייבויות של קציני משטרה. מזלה הגדול הוא שהספיקה לפרוש כמה ימים לפני חשיפת הראיות האסורות בבית המשפט בחיפה.
הכדור כעת מתגלגל אל המגרש הפרלמנטרי. לקואליציה הנוכחית, שרבים מחבריה נמנים על מבקרי הפרקליטות והמשטרה, יש תפקיד חשוב. עליה להילחם על זכויות אזרחיה ולהקים במהירות ועדת חקירה פרלמנטרית שתלבן את העניין באופן אמיתי ותמצה את הדין עם הפושעים. במשטרת ישראל ובפרקליטות המדינה חייבים להפנים – לשקר יש מחיר.
לתגובות: yoniro770@gmail.com
***