דם נשפך ברחובותינו, דמם של גברים ונשים, דמם של ילדים ונערים. דם נשפך, כמעט בכל יום. התקשורת, שעניינה חדשות מרגשות ומסעירות, מדווחת לרוב בקיצור וביובש – "אירוע אלימות... מוות נקבע במקום... אמבולנס... משטרה... פונו במצב אנוש לבית החולים".
כמובן, אם מדובר בילד שנורה בגן המשחקים, בנער שנכנס לחנות, באם שנרצחה מול ילדיה או במטען חבלה שהתפוצץ בקרבת בתי מגורים יוקדשו לאירוע עוד כמה רגעים. אז נשמע את בני המשפחה הבוכים או את השכנים המפוחדים, ואולי גם איזשהו חבר כנסת יזכה לכמה דקות מיקרופון, אבל לרוב נעבור די מהר לאייטם הבא. הרי אין טעם לבזבז זמן על משהו שכמותו קרה שלשום, וכמוהו יקרה גם מחרתיים.
המשטרה תעדכן שזה "על רקע פלילי", או "סכסוך בין עבריינים", או "סכסוך בין חמולות". אלו קודים שמשמעותם: "אזרחים יהודים יקרים, אל תשימו לב. זה לא נוגע לכם. אלו סתם ערבים שהורגים זה את זה, או פושעים, שממילא היו מסיימים את דרכם בכלא. נא המשיכו בשגרת יומכם. אנחנו נגיע לזירה, נהבהב באורות כחולים ואדומים, נמלמל משהו ונסגור את האירוע. כי תכל'ס, אין עניין לציבור". פעם בחודש בערך ינסו לנהל דיון בבעיית האלימות ברחוב הערבי, ואז יציע מישהו תובנות כמו "זו תרבות שיחסה לחיי אדם שונה משלנו", או "הצעד הראשון חייב להיעשות על ידי החברה, שצריכה לגנות ולהקיא מתוכה את האלימות הזאת", או שקר אחר כלשהו.
אזרחים יהודים יקרים, נא אל תמשיכו בשגרת יומכם. רצח משתולל פה ברחובות, ולא ייתכן שבמדינה ששואבת איזושהי השראה מהתרבות היהודית יחולל כך צלם אלוקים. חביב אדם שנברא בצלם, לימדונו חז"ל, וכל אלו שדמם נשפך כמים הם בני אדם. חובה דתית ומוסרית היא להתקומם נגד הרצח הזה. הרי התורה בפרשת עגלה ערופה לימדה אותנו איך מתייחסים לרצח.
"כי יימצא חלל באדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך לרשתה נופל בשדה, לא נודע מי הכהו". החלל הזה, אולי הוא ערבי, אולי הוא עבריין, אולי הוא סתם זר שאיש אינו מכיר. והתורה דורשת מכל הממסד להיכנס לסיפור – הזקנים והשופטים והכהנים, ההנהגה הפוליטית, המשפטית והדתית, כולם צריכים לצאת למקום האירוע, ולברר בתחום שיפוטה של איזו עיר נרצח החלל האלמוני. כי העיר הקרובה אל החלל יש לה אחריות, והנהגתה זקוקה לכפרה. כל העם זקוק לכפרה. כי לא עוברים לסדר היום על אדם שנרצח.
ואין מקום לצביעות האכזרית המפנה אצבע מאשימה כלפי החברה. איזה כוח יש לאזרח פשוט מול עבריינים אלימים, מול שכנים שמאיימים עליו בנשק שלוף? לא די שהוא יושב בביתו רועד מפחד, מזהיר את ילדיו מלהסתובב בחוץ, אוסר עליהם אפילו להתקרב לחלונות, עוד עליו לשמוע תוכחות על תרבותו וקהילתו?! לא בכוחו לרסן את האלימות והעבריינות, וזו גם אינה אחריותו.
זוהי חובתה של המדינה. זו המשמעות של מלכות, והעדרה גורם לכך שאיש את רעהו חיים בלעו. כל כך מביש לשמוע את הפרשנים המזהירים שהאלימות תגלוש לרחוב היהודי. זה נכון, כמובן. היא כבר גולשת, אבל האם זוהי הסיבה לטפל בה? כך מתנהלת מדינה מתוקנת? האם אנחנו נותנים ערך לחיי אדם, למשילות ולסדר הציבורי רק כאשר הדבר משפיע על חיינו אנו?
יש רק תגובה אחת ראויה לאלימות המשתוללת: דרישה חד־משמעית מהמשטרה לעצור אותה. לא בוועדות מלומדות, לא בתהליכים ולא בתוכניות חומש, כאן ועכשיו. תזרימו שוטרים, תפטרלו ביום ובלילה, תפעילו את האזנות הסתר שאתם כל כך אוהבים, תשבו במארבים ותערכו מעצרים. תשתמשו בכל הכלים האפשריים ותעצרו את זה.