כוכבית
אחיי ואנוכי מצויים בעיצומה של שנת אבל על אבא. שלוש שנים מתום שנת האבל על אמא אנחנו שוב בתוך זה, ואיכשהו שנת האבל נדמית לי כמו איזו שנה חוץ־גופית לחיים הרגילים. למראית עין הכול אותו דבר: חיים, משפחה, עבודה, לימודים. אבל זו כביכול שנה שלא עולה במניין השנים. זו לא המוזיקה שלא מתנגנת, אלה לא השמחות שאינך חוגג, מדובר בחסר פנימי. כמו איזה חלל נפער במציאות, וכל מה שנעשה בה מתרחש תחת איזו כוכבית של העדר.
שנת אֲבָל
לפעמים אני מוצא שהשנה הזאת מתהפכת לי משנת אֵבֶל לשנת אֲבָל, בבחינת "אבל אשמים אנחנו", אבל אשם אני. אני יודע שזה לא תורם שום דבר, שמעוות לא יוכל לתקון, אלא שהאבָל תוקף בהיסח הדעת. אני נזכר בכל מיני רגעים שהיו יכולים להיראות אחרת, בילדות ובבגרות. נזכר באבא, שסובל מפרקינסון, מציע לעזור לי לארגן את סלון הבית שלו לקראת סדנת כתיבה שאמורה להתרחש בו. ואני, ממהר להספיק, דוחה בנימוס, "אני אסתדר לבד". הרי העזרה שלו רק תאט את ההכנות. וחושב עכשיו, בדיעבד, כמה אכזרי מצד ילד לומר לאבא: "אני יכול להסתדר בלעדיך". חושב איך הייתי מרגיש ביום שהייתי יודע שילדיי כבר לא צריכים אותי, הם מסתדרים לבד. גם "דוחה בנימוס" זה עדיין דוחה. אני חושב על עוד ועוד רגעים של חוסר סבלנות. ויש המון תירוצים, אבל דמא בן נתינה מופיע לי מול העיניים ולועג לכל ההסברים. גם לו היו יכולים להיות תירוצים, המון תירוצים. אבל הוא כיבד. עד הקצה כיבד.
גימטרייה
ולפעמים תחושת האשמה מתערבבת בתחושת החמצה, ב"איך לא חשבתי".
אבא אהב גימטריות בכל ליבו. מין שילוב של שתי אהבות, אהבה לתורה ואהבה לחשבון. ואני, החשבון ממני והלאה ואת התורה אהבתי אחרת. ראיתי את הניצוץ בעיניו כשקרא את הפסוק "אהיה אשר אהיה" והכריז בהתלהבות ש"אהיה" כפול "אהיה" זו גימטרייה של "אמת". או כשאמר בכל ליל סדר מחדש שאם מקהים את שִניו של הרשע הוא נעשה צדיק, כי "רשע" פחות "שניו" יוצא "צדיק". לא ידעתי להחזיר אור לעיניים שלו. לא ידעתי לחפש את הסוד העמוק מאחורי כל חישוב כזה. והרי זה פלא, מאחורי כל רשע נושך מסתתר צדיק, זה הרבה מעבר לפעלולי חשבון אותיות, זה עמוק מאוד.
לפני שנה קיבלתי במתנה מרבי יעקב אפלקר את הספר הנפלא שחיבר, 'נפלאות מתורתך – רמז ודרש בתורה ובמועדים. גימטריות, ראשי תיבות, סופי תיבות, חילוף אותיות ועוד', כך כתוב על הכריכה. בגימטרייה זה בטח יוצא: "כל מה שאבא אהב ואפילו יותר". ואיך לא ישבתי לידו ערב ערב בשנה האחרונה לחייו והקראתי לו מן הספר גימטרייה אחרי גימטרייה? איך לא הגשתי לפניו את המטעמים אשר אהב? באמת, איך?
הריני כפרת משכבו
בשנת האבל, בכל פעם שמזכירים את אבא ראוי לומר "הריני כפרת משכבו". מודה שאני לא מצליח תמיד להקפיד לומר בקול, זה נראה לי משונה, מביך וקצת בומבסטי. אבל בלב אני תמיד חושב "הריני כפרת משכבו". כלומר הריני מתכוון שכל המעשים הטובים יהיו לעילוי נשמתו. ולפעמים אני מנחם את עצמי שכל הדברים שאני מתחרט עליהם עכשיו, מי יודע, אולי גם הם כפרת משכבו. צער גידול בנים בטח מזכה בפתיחת שערי גן עדן, לא?
חברים לשעבר
חתונות בשנת אבל מסבכות אותך מאוד. אם הכול היה אסור, ניחא. אבל מדרג הקרבה הזה הוא חומר נפץ. אי אפשר לבוא לחתונות, אבל אם זה חבר ממש ממש קרוב והנוכחות מאוד מאוד חשובה, ואם אתה כבר לא בשלושים, רק בשנה - אפשר להגיע לחופה. עכשיו, מה עושים? אם הזמין אותך חבר אבל לא חבר ממש טוב, סתם חבר, בלי ממש, מה עושים? ומה אם בעיניו אתה ממש ממש ממש ובעיניך רק ממש אחד? לבוא או להיעדר? במחשבה שנייה, אין באמת בעיה הלכתית. לא באים וזהו - אם זה חבר רגיל, אתה לא אמור לבוא. טוב עשית. ואם זה חבר ממש ממש טוב, הוא כל כך נפגע, שממילא הוא כבר לא ממש טוב ואולי הוא כבר חבר לשעבר.
לעילוי נשמתו
מה שבאמת מדהים בשנת אבל הוא שאתה מגלה בה שאתה מוכן לעשות לעילוי נשמת הורה שנפטר הרבה יותר ממה שאתה מוכן לעשות לעילוי נשמתך שלך עצמך. תפילות הן תפילות, זמנים הם זמנים. אין ויתורים. והרי כל השנה כולה אתה עושה לעילוי נשמתך שלך, אבל עושה בערך. באה שנת האבל ופתאום אתה הופך עולמות.
אין מצב שלעילוי נשמתי הייתי הולך להיות שליח ציבור, בטח לא כל כך הרבה. אין מצב שהייתי אורב ככה ליד עמוד התפילה, אין סיכוי שהייתי נקלע לבית כנסת אחר ובפרצוף מבויש הייתי שואל אם זה בסדר שאגש. אין מצב בעולם. לעילוי נשמתי לא הייתי סופג את כל הזעם הציבורי שמופנה אל הש"ץ, אלה שמהר להם מדי, אלה שלאט להם מדי, אלא ששקט להם מדי או רועש להם מדי או סתם מזויף. אלה שכועסים בלב ואלה שלא מתאפקים. אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו שליחי ציבור לעילוי נשמת אבא, שבכלל לא רוצים.
וכל השנה אני חושב שזו מנת חלקו של שליח ציבור זוטא שכל תפקידו להקריא בקול סופי תפילות, ומה עובר על שליחי הציבור האמיתיים שלנו בזירה הציבורית שיום וליל נתונים לביקורת ציבורית חסרת רחמים, שדמם מותר ולעגם מותר ומשפחתם לא נספרת. איך הם מצליחים לעמוד בזה?
תפילה בלי כוונה לעילוי נשמת
ובכלל עולה שאלה, מה הטעם? הרי מרוב לחץ מהציבור מסביב, מרוב בהלה להספיק, להדביק, לא לשכוח איזה "מוריד הטל" שלא יורידו עליי מטר, מרוב אי נעימות, אודה ואבוש, אני לא ממש מצליח לכוון בתפילות. ואפילו שאלתי רב ראוי לשמו מה שווה תפילה בלי כוונה לעילוי נשמה, ואמר לי: "באמת הרב אויערבך אמר שמותר במקרה כזה לא לגשת", וכבר נחה דעתי עד שאמר: "אבל לא ראיתי אף יתום שסומך על ההיתר הזה". ואחר כך שאל: "מה אבא היה רוצה?". זה הג'וקר שתמיד נשלף בוויכוחים של אחרי, מה אבא היה רוצה? ואני לא בטוח שזה קלף חוקי. מה משנה מה הוא היה רוצה כשהיה חי, משנה מה הוא רוצה בעולם האמת, ומי יודע מה הוא רוצה עכשיו באמת?
כבר שמעתי על שניים שהתקוטטו ביניהם מי ייגש, לשניהם יום השנה, שניהם חברים במניין. ניגש הרב לאחד מהם ואמר לו: "תוותר לעילוי נשמת אבא שלך. בוודאי תהיה לו נחת רוח מזה". ענה לו: "כבוד הרב לא הכיר את אבא שלי, נחת רוח תהיה לו רק אם אילחם..."
חיישנים
אומרים שלמורים יש עיניים בגב, אז לשליחי ציבור יש אוזניים בגב. ואתה לומד להשתמש בהן במיוחד כשאתה נקלע למניין לא מוכר וניגש לעמוד. אתה לומד לקלוט ניואנסים, מה האווירה במקום החדש, מה הקצב. והכול בלי להסתובב.
הצד השני
תמיד אמרה: "קום לתפילה", הסתובבתי לצד השני.
"תקום, תקום. תהיה יהודי". לי יש חופש בצד השני.
"אבא שלי - בארבע וחצי היה קם. הולך לתפילה עם פנס. חושך מוחלט", אמרה.
לא העלה על דעתו להסתובב לצד השני, חשבה.
שמעתי את שחשבה. שמעתי ולא קמתי.
ועד מוות חרה לה. עד מותה.
ומאז מותה מגיעה בכל בוקר להעיר.
וכבר אינני מסתובב לצד השני. כמו אריה מזנק. כמו שחלמה. היא בטח רואה.
וקדיש דרבנן וקדיש יתום ותפילה ארוכה ארוכה שתחזור.
אני אקום, מבטיח לך, גם אחרי שתחזרי.
אבל היא? היא רק מסתובבת לצד השני.
לתגובות: [email protected]
***