מחקר חדש שפרסמנו לאחרונה מנפץ את המיתוס השקרי על ה"כפרים הקדומים" של הבדואים בנגב. המיתוס נועד להצדיק הלבנת בנייה בלתי חוקית בהיקפי ענק, שרק מעמיקה את הבעייתיות בהתיישבות הבדואית בנגב, כפי שניסיון העבר מלמד. נתחיל מבראשית: מיתוס הכפרים ההיסטוריים שמהדהדים הבדואים וארגוני השמאל גורס כי ישנם 46 כפרים שבהם מתגוררים בדואים עוד מלפני הקמת המדינה, חלקם אף מהתקופה העות'מאנית. ואולם עיון בתצלומי אוויר לאורך השנים מוכיח: לא כפרים ולא יער. מדובר בלא יותר מנעיצות סיכה אקראיות במפה, על 46 מקבצי מבנים בלתי חוקיים.
נרטיב הכפרים, אשר מלווה את השיח הישראלי בעשורים האחרונים, נולד סביב שנות ה־90, לאחר שארגוני הבדואים נחלו כישלון אחר כישלון בבתי המשפט, וכל טענותיהם לזכויות במקרקעין נדחו. או אז הם נדרשו לשיטה אחרת על מנת להצדיק את ההשתלטות על הקרקעות. כאן נכנסו ארגונים כמו 'האגודה לזכויות האזרח' ו'במקום', ובהמשך 'המועצה האזורית לכפרים הבלתי מוכרים בנגב', שהמציאו את הנרטיב הטוען כי אם "רק" מדינת ישראל תכיר ותסדיר את 46 המקבצים, כל בעיית ההתיישבות הבדואית תיפתר. עוד בטרם נעמיק במחקר חשוב להבין, בשטחי הנגב יש מספר ענקי של מקבצים כאלו: מעל 2,300 נקודות התיישבות בגדלים שונים, ובהן כ־100 אלף נפש, המתפרסות על שטח עצום של 600 קמ"ר. לשם השוואה, שטח הגדול פי 11.5 משטחה של תל אביב, שבה חיים קרוב לחצי מיליון איש.
על יסודו של הנרטיב שחזרו עליו שוב ושוב לאורך השנים, בשנים 2003–2006 הוקמו יישובי אבו בסמה שהיו לכישלון מפואר: 11 מקבצים בלתי חוקיים הוכרו כיישובים על ידי שרטוט קו כחול סביבם והכרזה עליהם כעל יישוב ואם בישראל במועצת אבו בסמה, בעוד שבפועל אין כל היתכנות להקים בהם תשתיות, לסלול כבישים, להקים מבני ציבור ושטחי ציבור מוסדרים ולהפוך אותם ליישוב נורמלי. אם תעברו ליד אחד מהם, מולדה או אולי אבו תלול, תתקשו להבחין בינם לבין הפזורה הבלתי חוקית ממול, בעיקר משום שפשוט אין הבדל. אף על פי כן, ממשיכים לפמפם את הנרטיב, והוא אף הוטמע בדוח שפורסם בשנת 2008 מטעם ועדת גולדברג, הוועדה הממשלתית שהוקמה לדון בהסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב.
הגיע הזמן להפריך את השקר. רכשנו ממפ"י (מרכז המפות הישראלי) תצלומי אוויר משנות ה־40 של המאה הקודמת ועד היום, ובאמצעות מערכת מיפוי ממוחשבת זיהינו כל אחד ואחד מאותם "כפרים היסטוריים", והלכנו שנים אחורה בחיפוש אחר הכפר הקדום. תוצאות המחקר חד־משמעיות: באף אחת מ־46 הנקודות לא היה כפר כלל, בחלקן אף לא מבנה אחד ובחלקן מספר זעום של מאהלי נוודים שבקושי ניתן לספור על יד אחת. כן, בדואים נדדו ברחבי הנגב ממקום למקום לאורך שנים רבות, אך לא, לא התקבעו ולא הקימו יישובים.
את ההתיישבות הבדואית יש להסדיר, אך לא על סמך טיעונים שקריים ושיקולים מוטעים ולא בהכרה במקבצי מגורים בלתי חוקיים או בביטוי המכובס "הסדרה במקום", שיטה שהוכחה ככישלון. יש להסדירה בתכנון, פיתוח ובנייה של יישובים חוקיים לפי הסטנדרט הישראלי, הכוללים את כל השירותים הנדרשים לחיים נורמליים, ולכנס את הבדואים מהפזורה לתוכם. הראשונים שצריכים לדרוש זאת הם דווקא הארגונים הדורשים את טובתם של הבדואים.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת רגבים
***