אני שונא לאחר לשיעורים. אני חווה את האיחור כעוול, כזלזול בזמנם של השומעים ומעילה בכספם של המעסיקים.
כבר לפני שנים רבות החלטתי ששיעורים שלי יתחילו בדיוק בדקה שנקבעה. וככל שהדבר תלוי בי – כך אכן קורה. במשך ארבע השנים שבהן לימדתי את תוכנית ההלכה בישיבת הר-עציון תליתי כל שבוע פתק שאומר שהשיעור יתחיל בשעה חמש ארבעים ושמונה; ובשעה חמש ארבעים ושמונה הוא אכן התחיל.
לכן קשה לי להעביר לכם את התחושה שהייתה לי בדרך לשיעור פרשת שבוע במרכז בגין בירושלים,
כשהתקרבתי למחסום שלפני המנהרות ופתאום הודיעו שהייתה תאונה וצריך להסתובב ולנסוע בדרך העוקפת. ואני מסתכל על הווייז ורואה ארבעים דקות עיכוב. שבסופו של דבר, כשנוצרו עוד כמה פקקים, הפכו לארבעים דקות איחור.
קשה לי לתאר את חוסר הנעימות כשיצרתי קשר עם האחראיות, ועדכנתי אותן פעם אחר פעם שאני מאחר עוד קצת. ועוד קצת.
כשהגעתי לחניון של המקום, מתוך רצון לחסוך כל רגע אפשרי, החניתי את הרכב בחנייה השמורה למנכ"ל של המוסד. כבר כמעט שמונה בערב, מה הסיכוי שהוא יבוא פתאום? וחוץ מזה, הרי אני לא עושה זאת בשבילי. רק בשבילם.
רצתי מתנשף לדלת הכניסה, ולחצתי על הזמזם. "אתה חונה במקום שמור," נשמע קולה של השומרת, "לפני שתיכנס אתה צריך להזיז את הרכב".
כשנכנסתי לבסוף אל הבניין, חשבתי על תחושת חוסר האונים של בני ישראל, שמקבלים פתאום עדכון על ארבעים שנה עיכוב בדרך אל היעד. על הנטייה המובנת כל כך לנסות ולתקן, אפילו בצורה הכי פתטית. ועל הכשל העמוק שהיא משקפת, כאילו שהבעיה תיפטר אם רק נרוץ כמה חבר'ה להילחם על ראש ההר, במקום לנצל את הסיפור הזה למבט עמוק פנימה.
אך כשהגעתי אל אולם ההרצאות, שעוד נותרו בו כמה עשרות שומעים סבלניים, קרה בו לפתע משהו אחר. במקום הצעדה הנמרצת אל עבר הבמה, עצרתי לרגע, מתנשף, להסדיר את הנשימה. והמשתתפים החלו לדרוש בשלומי, לומר שלא קרה שום דבר, וגם הביאו לי כוס מים וביקשו שאשב כמה דקות לשתות קודם שאתחיל.
עשרות הרצאות כבר העברתי בחוג פרשת השבוע של מרכז בגין, ומעולם לא הייתה אחת שהתקרבה להרצאה הזו. משהו בפוזה שלי כמרצה היה סדוק יותר. ומשהו בשיחה עם הקהל הפך פתוח יותר, אנושי יותר.
ר' שמחה בונם מפשיסחא, כך קראתי מדף המקורות, מסביר שהציווי על מצוות הנסכים מגיע מיד אחרי חטא המרגלים כי כשלמישהו נשבר הלב כל מה שצריך זה למזוג לו כוס של יין. והוא צודק. כמה שהוא צודק.