הפער בין גודל הניסים שחוו בני ישראל ביציאת מצרים ובמסע במדבר לבין חטאיהם החמורים ותלונותיהם החוזרות והנשנות הוא מן החידות הקשות שבתורה. אמנם, בדרך כלל מספרת התורה, לעתים גם מפיהם של ישראל עצמם, מהי הסיבה לתלונה ולחטא, אבל בדרך כלל הסיבה המובאת היא הסבר ראשוני, תירוץ לתלונה, אך אין בה די כדי להבין את עומק החטא ושרשו.
כך לדוגמה בחטא העגל, התורה אמנם מביאה את הנימוק "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", אבל האם העדרותו המדאיגה של משה יכולה להצדיק עשיית עגל מסכה והשתחוויה לו, אחרי כל מה שראו עיניהם מגדולת ה' יתברך? אחרי מעמד הר סיני?
כך גם בחטאי המתאוים והמתאוננים. אפשר להבין את התלונות על חוסר במים ואפילו את הרצון לגוון את אכילת המן והרצון לגוון בבשר. אבל מה הפשר של הגעגועים למסעדות הגורמה הצמחוניות של מצרים: "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים". (במדבר יא, ה). כלום שכחו כה מהר את זוועות השעבוד?
הוא הדין לחטא המרגלים שבפרשתנו. התורה אמנם מאריכה לספר, מפי המרגלים עצמם בפרשתנו, ושוב מפי משה רבנו בפרשת דברים, את השתלשלות העניינים. המרגלים חזרו מתור הארץ וסיפרו שטובה הארץ מאד מאד, אֲבָל... (בלשון המרגלים עצמם: אפס כי...). ה"אֲבָל" הזה הוגדל והועצם עד מאד, בתיאור עוצמתם של יושבי הארץ וחוסר הסיכוי להתמודד איתם. זה ההסבר המפורש למרידת המרגלים והעם בעקבותיהם, אולם אין די בו. לא מובן מדוע, אחרי כל הניסים והנפלאות, נתקפו במורך לב שכזה. לא מכבר ראו איך ה' מכה את מצרים, בעשר המכות ובראשן מכת בכורות ומשלים את המלאכה על ים סוף. הם חוו את הנצחון הפלאי במלחמת עמלק. מדוע העלו על דעתם שה' לא יחולל ניסים דומים גם בכיבוש הארץ? השאלה חמורה במיוחד לנוכח העובדה שהמרגלים היו נשיאים, ראשי בני ישראל ולא אמורים היו להיות מקטני האמונה.
אחד ממזמורי התהילים העוסקים בסיפור יציאת מצרים, מתמצת את פרשת המרגלים בארבעה פסוקי שיר קצרים, ויתכן שיש בדבריו מענה לשאלה החמורה, מה ראו המרגלים, והעם בעקבותיהם, להתנגד לעליה לארץ ישראל.
וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ:
וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה':
וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר:
וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת: (תהלים קו, כד – כז)
הפסוק הראשון מתאר את המניע לחטא, השני את אופן הפעולה, השלישי את העונש המיידי והרביעי את העונש לטווח ארוך. נעיין בכל אחד מהם בפני עצמו.
"וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ" הוא התיאור של המניע לחטא. לא הפחד מפני יושבי הארץ הרתיע אותם, אלא המאיסה בארץ. משמע, שאי האמון לא היה ביכולת ה' להוריש את הארץ מפניהם, אלא שלא האמינו בהיותה של הארץ ארץ חמדה. השאלה מתעצמת: הלא ראו במו עיניהם שהארץ זבת חלב ודבש ואף הודו בכך בפיהם?התשובה טמונה בגישה פרשנית שראשיתה בדברי חז"ל ונופה משתרע עד חכמי זמננו: המרגלים התנגדו לירושת הארץ מפני שרצו להמשיך לחיות בעולם רוחני, תחת ענני הכבוד, ללא צורך לעבוד כדי להוציא לחם מן הארץ. הארץ נתפסה בעיניהם כאיום ולא כחמדה, וכל המעלות שציינו משה יהושע וכלב, לא נחשבו בעיניהם לשבח: הפירות המשובחים, החלב והדבש, הצריכו עבודת אדמה, הערים הבצורות, הצריכו כושר לחימה. ואילו הם רצו להמשיך לשבת במדבר ולהנות מזיו השכינה.
"וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה'" הוא התיאור של אופן החטא. חכמים סמכו לכאן פסוק החוזר פעמיים בספר משלי: "דִּבְרֵי נִרְגָּן כְּמִתְלַהֲמִים וְהֵם יָרְדוּ חַדְרֵי בָטֶן" (משלי יח ח. כו כב).
רבנו יונה גירונדי הסביר את תכונת הנרגן ודפוס ההתנהגות שלו:"הנרגן הוא האיש אשר דרכו וחוקו להתאונן ולהתרעם וימצא תנואות על חברו תמיד, על מעשיו ועל דבריו. ואף על פי שחברו בתומו מתהלך עמו ולא זד עליו בדבר. וידון כל דבר לחובה ולא לזכות, וכל שגגה ישים לזדון. והנה יתן עצמו כמו עשוק והלום, וכאילו כבד חטאת חברו עליו, והוא המכה וההולם, כי דבריו יורדים חדרי בטן" (שערי תשובה, שער ג, רלא).
האופן בו הצליחו המרגלים להשפיע על עם ישראל למאוס בארץ חמדה הוא על ידי גירוי תכונת הנרגנות שלהם. הם מציגים תמונה ביקורתית ושלילית, ואינם חפצים או אינם מסוגלים לשמוע את החיוב שבדברי ה' על הארץ. תכונה זו של נרגנות שבה ועולה לאורך המסע במדבר, בכל אירועי התלונות והחטאים. יש אומרים, שהתכונה הזאת היתה אופיינית לדור יוצאי מצרים, בשל היותם עם עבדים. הנרגנות היא תכונת יסוד בנפשו ודפוס קבוע בהתנהגותו של עבד המשועבד לעשות רצון אדוניו, מבלי אפשרות לבטא את רצונותיו, שאיפותיו ואישיותו. יש אומרים, שתכונה זו אופיינית לעם ישראל באופן כללי, תכונת ה"עם קשה עורף": ביקורתיות וחוסר-נחת מתמדת, שיש להן גם לפעמים הבט חיובי: הרצון לחולל שינויים, מהפכות, ותיקון עולם.
"וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר" הוא העונש המיידי שנענשו בו המרגלים וכל הדור ההוא. היה זה עונש מידה כנגד מידה, הם אמרו: "במדבר הזה לו מתנו", וה' מילא את רצונם: "במדבר הזה יפלו פגריכם".
"וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" הוא גזירת גלות. המפרשים תהו לפשר הפסוק, שהרי לא נמצא בתורה שה' גזר עליהם גלות בחטא המרגלים. הרעיון מופיע גם בנבואת יחזקאל: "גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת" (יחזקאל כ, כג). הרמב"ן ראה בכך מקור לדרשת חז"ל, שבעקבות חטא המרגלים נגזרה גזירת חורבן של שני המקדשים, בית ראשון ובית שני.
אם אכן מפרשים שהסיבה העמוקה לחטא העגל לא היתה הפחד אלא המאיסה המהותית בארץ ישראל, והנרגנות, אזי דרשת חז"ל מובנת היטב. אין צורך לומר שבפועל ממש נגזרה הגזירה על שני החורבנות, עוד לפני שהוקם הבית הראשון. הרעיון הוא שהחטא היסודי של המרגלים והנוהים אחריהם הוא זרע שנזרע, והוא ממשיך לכרסם בסתר ולעתים צף בגלוי בעם ישראל לאורך כל הדורות. החטא של המאיסה בארץ חמדה, כאשר שב והופיע בתקופות מאוחרות יותר, גרר איתו תוצאות קשות, בכל דור ודור. את החורבן ראשון, החורבן שני, וגם את התמשכות הגלות. את התופעה אנו מכירים עד ימינו אלה, כאשר המאיסה בארץ חמדה וחוסר האמון באפשרות לקיים את רצון ה' ולעבדו בעליה לארץ, התיישבות בה וכינון מדינה חופשית בה, עיכבו – ועדיין מעכבות – את המפעל של שיבת ציון בדורותינו.
נראה שגם נחמיה הסביר את חטא המרגלים באופן דומה:
"וְלֶחֶם מִשָּׁמַיִם נָתַתָּה לָהֶם לִרְעָבָם וּמַיִם מִסֶּלַע הוֹצֵאתָ לָהֶם לִצְמָאָם,וַתֹּאמֶר לָהֶם לָבוֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתָ אֶת יָדְךָ לָתֵת לָהֶם:וְהֵם וַאֲבֹתֵינוּ הֵזִידוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתֶיךָ: וַיְמָאֲנוּ לִשְׁמֹעַ וְלֹא זָכְרוּ נִפְלְאֹתֶיךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּהֶם, וַיַּקְשׁוּ אֶת עָרְפָּם וַיִּתְּנוּ רֹאשׁ לָשׁוּב לְעַבְדֻתָם בְּמִרְיָם" (נחמיה ט, טו – יז)
נחמיה אינו מזכיר את הפחד מפני תושבי הארץ, אלא את הקשיית העורף, את הסירוב לשמוע את דבר ה', והעדפת חיי עבדות במצרים,על פני חיי חירות בארץ ישראל.
סיפורי התורה, כפי שלימדנו הזוהר בפרשת השבוע הקודמת, בהעלותך, אינם סיפורים היסטוריים בעלמא. הם סיפורי יסוד מכוננים, אבות-טיפוס של התנהגויות והתרחשויות שילוו את עם ישראל לאורך כל הדורות. הם מהוים הדרכה מה ראוי לעשות והיכן טמונות סכנות הטעות והכשלון.
המסר של יהושע וכלב קיים ומשמעותי עד עצם היום הזה: גם "טובה הארץ מאד מאד", וגם "עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה". לא רק מבחינה חומרית וצבאית, אלא מבחינת היכולת להתמודד עם האתגרים שהיא מציבה לפנינו בעבודת ה', בקיום המצוות, ובכינונה של חברת מופת בעולם העשיה. אסור להיות בצד הנרגנים, חייבים להתייצב לימינם של המאמינים.