חודש הגאווה והאירועים הכרוכים בו הם הפולחן העליון של החברה הליברלית המודרנית. הם ממחישים לנו שהגאווה ותמיכה של כל היבט שלה והחברה שממנה היא צומחת הם פגאניות במובן הכי פשוט של המילה: הערצה של אל בלתי ה'.
בשורות הבאות, אשרטט תמונה שבתוכה ניתן להכיר בתופעה הזו כמה שהיא: עבודה זרה. ההתנגדות של שומרי תורה ומצוות לגאווה ולכל סוג של עיוות מיני וזהותי נראית שרירותית מעמדה שמקבלת את אלוהי הליברליזם, אך מי שמסוגל להשתחרר מקסמו, אפילו לרגע, עשוי לקבל תמונה אחרת. אנסה כאן לפתוח צוהר לחלופה שמתאימה יותר למציאות. דרכנו מתחילה בשאלה איך אנחנו חושבים על "דת", והאופן שבו זה מעוות את תפיסת המציאות שלנו.
ההמשגה של היהדות, הנצרות והאסלאם – וכל שאר "דתות" העולם – כדתות, משרתת תפיסת עולם מחולנת. מערכות אמונות אלה אינן "דתות" במובן של אמונות שנוגעות לקשר שבין האדם לאל ולישועת נפשו בלבד: הן תפיסות יסוד שמשתיתות את כל דרך החיים של פרטים ושל חברה כולה. הן מערכות שמציעות דרכים ממשיות לסדר את כל הפרטים בעולם ולעשות מהן תמונה לכידה ומובנת. באותו מובן בדיוק, התפיסה הליברלית המודרנית היא מערכה שמציעה הסתכלות על הפרטים ומציירת תמונת עולם לכידה, שמאפשרת לנו להבין את העולם. אלו הצעות חלופיות, לא דברים שיכולים לשכון זה לצד זה.
ממילא, המיתוג של היהדות ושאר "דתות" העולם כ"דתות" אינה סתם מילת סיווג אלא מעשה פוליטי. הוא מדיר אותן מהזירה הציבורית, שאמורה להיות זירה שבה כל אחד יכול להאמין במה שהוא רוצה להאמין. דא עקא, זה אינו אלא כיסוי להשלטת התפיסה הליברלית. כיוון שהיא אינה מזדהה בגינונים של ה"דת", היא יכולה להציג את עצמה כניטרלית ולהשליט על הזירה הציבורית. בפועל, כל תרבות שהיא מעמידה בבסיסה אמונות יסוד כלשהן: את מי ראוי להעריץ? אילו ערכים נעלים יותר ואילו נמוכים יותר? איזה מקצוע טוב יותר או פחות, ובמה ראוי לעסוק? מה הם מוסדות החברה, מה חשיבותם, מה הגדרתם וכיצד מחזקים אותם? כל תרבות מציעה תשובות לשאלות אלה, ואלה מכוונים את הפרטים לקראת מטרות וערכים מסוימים.
היהדות, הנצרות, האסלאם, בודהיזם וליברליזם הם כולם דרכי חיים מלאות באותו המובן בדיוק, והן חלופות זו לזו. לא יכול להיות יהודי בודהיסט וגם לא יכול להיות יהודי ליברלי. רבים סוגדים למערכת ערכים אתאיסטית, שמכחישה את קיומו של הקב"ה או לכל הפחות מעורבותו בעולם, ומצטרפת לאותם הכופרים ביחזקאל באמירתם "עזב ה' את הארץ", ובו בזמן מעמידה על נס את אותם מעשי תועבה של מצרים וכנען.
יש כאן עימות, ותנועת הגאווה ממקדת את העימות הזה בנקודה מאוד ברורה. התורה מעמידה בפני האדם מודל לשאיפה, ומבקשת ממנו לחתור אליו, והליברליזם מכחיש את מושג המודל, ודורש מאיתנו לקבל כל אחד "כפי שהוא". גם התורה וגם הליברליזם המודרני רואה את המיניות כקדושה, אך הם מסיקים מקדושה זו מסקנות הפוכות. התורה מצמצמת ומגבילה את המיניות כדי להכווין ולהעלות אותה, והתנועה הליברלית המודרנית דורשת פורקן, ביטול כל הגבלה והערכה ציבורית לכל דחף מיני וכל תפיסה זהותית שהיא.
אין אפשרות להגיע לפשרה בין קטבים אלה. אין הסכמה בסיסית על שאלות היסוד שתאפשר פשרה כזאת. יש כאן מלחמה על הזירה הציבורית, ומי שמאמין בה' כבר הפסיד בה. הזירה הציבורית נכבשה על ידי גישה אנטי-אלוהית, אנטי-תורנית ופגאנית, והציבור הדתי צריך לשאול את עצמו איך הוא יגיב. הוא יכול להצטרף לנביאי הבעל, והוא יכול להסתגר. בפועל, אלו הכיוונים שמי שמכנה את עצמו נאמן לתורה בחרו עד כה.
אך יש גם דרך אחרת, והגיע הזמן לבחור בה: להשיב מלחמה שערה. השבת מלחמה דורשת מאיתנו מאמץ שכלי רב, להבין את תורתנו ולדעת לנסח את אמונותינו בבהירות. בבחינת "ושיננתם לבניך – שיהיו מחודדים בפיך". אנחנו צריכים להבין שיש פה חלופה של ממש ולתת אמון בתורה ובמי שנתן אותה שחלופה זו גם טובה לנו ולאחרים.
לכן אסביר את הדברים הנוגעים לחודש הגאווה בקיצור נמרץ, בראשי פרקים בלבד. איסורי העריות למיניהם אינם סתם גזירה אלוהית לא מובנת, דבר שאדם מקבל על עצמו מתוך אמונתו, אך אינו יכול לדרוש מאחר לקבל על עצמו. איסורי העריות הם חלק מההדרכה האלוהית בהכוונת האדם הפרטי, עיצוב הנורמות התרבותיות ובניית המוסדות החברתיים. התורה אומרת לנו שהמיניות דורשת הכוונה וריסון, מסגור במסגרת של משפחה וילודה, צמצום לקשר שבין איש ואישה בלבד ושהיא מותרת רק בהקשרים מסוימים. היא משרישה את ההבנה שנושא זה יושב על פסים עמוקים בנפש האדם, ובשל כך היא מדריכה אותנו באופן הנכון לנהל אותו, בהכרה שלעולם לא נעשה זאת לבד בגלל המשיכה העצומה שיש ביצר המין.
לעיתים, התורה דורשת מהאדם להקריב בשל טוב עמוק יותר, רחב יותר וגדול יותר. היא מעמידה ניסיון בפני פרטים מסוימים הן לטובתם ארוך-הטווח והן לטובת החברה ומוסדותיה. היא דורשת אישיות שיודעת להקריב בשביל דברים גבוהים ממנה, ומבקשת מהאדם לשאוף תמיד למודל כללי של שגשוג, אף אם ידוע מראש שהוא לא ישיג אותו במלואו, ושהוא ייפול בדרך. "שבע ייפול צדיק וקם", "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" – עשיית הטוב כרוכה בחטא, כי היא כרוכה בהעמדת סטנדרט שמולו ניתן למודד את החטא.
לעיתים, הניסיון כרוך בסבל וקושי. עלינו לתמוך במי שסובל, ולהכיל את מי שמועד, אך אל לנו לתת לעצם הסבל לבטל את הדרישות שיוצרות את הניסיון. ההרס, הפגיעה והסבל שיהיו בעקבות אותו וויתור יהיו גדולים פי כמה וכמה מסבלו של אותו הפרט, אך סבל זה יהיה פרוס על אנשים רבים וזמן רב, ולא תעמוד בפנינו דמות שנוח לרקום סביבה סיפור. לכן השלכות אלה בלתי-נראות, אך לא פחות ממשיות.
הליברליזם מציל את האדם מהנפילה, מהקושי ומהניסיון אך בו בזמן הוא נוטל את השאיפה. הוא אומר לו – מי שאתה עכשיו, על רצונותיך השונים, הוא טוב, ואת זכאי לכך שהחברה כולה תכיר בך כטוב כפי שאתה. זה יסוד הליברליזם, והוא לב הגאווה.
לליברליזם יש רעיונות, אישים וימים קדושים. חודש הגאווה הוא שיא הלוח הליברלי. המצעדים הם מעשי הפולחן העליונים שלו. התורה מקדשת דברים אחרים ומספרת סיפור אחר על האדם והחברה. המינימום שחברה ששמורת תורה ומצוות יכולה לעשות הוא להתנגד בכל הכוח לאותם פולחנים.
זה אומר לדרוש מהנציגים שלנו לא לאפשר חודשי גאווה, בוודאי ובוודאי לא מצעדים בירושלים, ובו בזמן לקדם את "חודש המשפחה" כמו שעושה ג'ורג'ה מלוני באיטליה. זה אומר לגדל עמוד שדרה, ולהבין שאם קטאר יכול לאסור באופן אפקטיבי על כל ביטוי של גאווה במונדיאל, אנחנו יכולים לדרוש דבר דומה – לא תהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטלה שלהם?!
אפשר. אבל אנחנו צריכים למצוא את הקול שלנו ולהשמיע אותו בבהירות קודם.