מול הבניין המקורי עם האדריכל החסידי: שייע דייטש עם הרגעים של השבוע

א. פטנט רשום

הוא עוד הלך בבוקר לבית הכנסת להתפלל שחרית כהרגלו, ומשם חזרה לביתו לעיסוקיו הרבים. אך לפתע נדם לבו, ובגיל 80 הסתלק לפני מספר ימים לבית עולמו. שעה קלה אחר-כך, הודיע לי אחייני, על פטירת סב-אשתו הרב שלמה אהרן הניג ע"ה, ולפתע נזכרתי מהיכרותנו - אבדלחט"א.

בימי השמחה של נישואי אחייני, שמתי לב לסב הכלה, שהחיוך לא מש מפניו ומפיו שופעים אמרות חיים משובבי נפש. התקרבי אליו, פתחנו בשיחה שלא נגמרה לעולם, ובכל מפגש נוסף המשכנו בה, כשהוא מתייחס אלי כידיד ותיק, בלי לשים לב כלל להפרשי הגיל.

לפרנסתו עבד כ'בתים מאכער', מאלו המכינים בדחילו ורחימו במו ידיהם את ה'בתים' לתפילין, והתפרסם בקרב הרבה אנשים כמסיר עין הרע באמצעות עופרת. בין לבין, באו אליו רבים מאוד להתייעצויות במגוון נושאים, ולכל אחד נשא פנים אוהבות וחילק מחכמתו לכל פונה.

הוא מסר לי בדקדקנות את סדר הסרת עין הרע, באומרו שזה יכול לעזור לאנשים שונים ברוסיה.

באחת השיחות, לאחר שהתעניין על השליחות שלי במוסקבה, רמז לי להתקרב אליו מעט וכאילו המתיק לי סוד, אמר לי: "הער זיך אינגאלע (שמע נא, בן), מן הסתם יוצא לך פה ושם ששואלים אותך שאלות ואתה מתלבט מה ואיך לענות, וכך תעשה ותראה ברכה: לפני כל תשובה, גש לדלת, הנח את ידך על המזוזה ואמור שלש פעמים את הפסוק בתהלים: 'רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום', ורק אחר-כך תענה את מה שהקב"ה ישים בפיך".
יהי זכרו ברוך!

ב. גאון בתורה ובמידות

"זכתה רוסיה, שהורתו ולידתו הייתה כאן וממנה יצא אור גדול זה, ונתקיימו בו: "אף חכמתי עמדה לי - אמר רבי אחא, אמר שלמה, כל תורה שלמדתי באף נתקיימה בי בזקנותי", עת זכה ללמוד פה ברוסיה תורה במסירות נפש, בזכות הדוגמה חיה שראה אצל אביו ורבותיו הרבנים והחסידים הבלתי נשכחים הרב אסטולין, הרב אקסלרוד והרב שניאורי - זכר צדיקים כולם לברכה. והמשכו בעלותו במסירות נפש לארצנו הקדושה".

זה קטע מאגרת ניחומין שכתב ושלח השבוע הרב הראשי הרב לאזאר שליט"א, אל משפחת הרב אדלשטיין בבני ברק, לאחר הסתלקות בגיל 100 של אביהם הגאון רבי גרשון זצ"ל, ראש ישיבת פונוביז', שנולד בעיירה שמואצ'י שבדרום-מערב רוסיה, סמוך לעיר סמולנסק.

בשיחה השבוע עם ידידי רב העיר סמולנסק השליח הרב לוי מונדשיין, הוא סיפר לי על פניית בני משפחת אדלשטיין שקיבל לפני כמה שנים, לסייע באיתור קברו של הסבא בבית החיים העתיק, ואכן לאחר מאמצים רבים עלה ב"ה הדבר בידו. האחים רבי גרשון ורבי יעקב זצ"ל התרגשו עד מאוד כששמעו על מציאת הציון, ובשיחה טלפונית שנערכה עם רבי יעקב זצ"ל, מיד כשנמצא הציון, הוא הביע את הערכתו ותודתו על העזרה, והרעיף מברכותיו על הרב מונדשיין.

את אגרתו של הרב הראשי העברתי באמצעות ידידי, תלמידו ומקורבו של הרב אדלשטיין, הרב ישראל קרביץ שיחי', תלמיד חכם גדול ועסקן ציבורי לשם שמים ומסור ונאמן, שמסר אישית את האגרת לכל בני המשפחה.
'ספר לי קצת על רבך', ביקשתי ממנו שלשום, וכמעיין המתבגר שיתף לא מעט. והנה שני סיפורים מתוך מה ששמעתי ממנו, סיפורים המלמדים, כי לצד גדול התמדתו בתורה עד סמוך לפטירתו, הוא היה גם גאון במידות בין אדם לחברו:

"רבי גרשון שימש כ'בעל תוקע' בימי ראש השנה במשך שנים ארוכות. לפני מספר שנים חיפש לקנות שופר חדש. הגיע אליו אחד שהיה לו כמה שופרות; רבי גרשון בחר את השופר הכי מתאים וביקש לשלם עליו, אבל הבעלים לא רצה, אלא ביקש שתישאר לו הזכות של השופר שבו יהודי גדול כזה תוקע. לא עזרו השכנועים, וכך היה.
רבי גרשון ביקש, כי מיד אחרי פטירתו יוחזר השופר לבעליו, והוסיף לבקש כי יעשו זאת עוד לפני ההלוויה, שכן לאחר יכולה להיווצר מהומה בבית והשופר עלול להיעלם. וכך, מיד לאחר הפטירה, הדבר הראשון שנעשה היתה החזרת השופר לבעליו ההמום, שבקושי שמע על האסון הנורא וכבר קיבל לידיו את השופר".

וסיפור נוסף מפי הרב קרביץ: "כשלמדתי אצלו בצעירותי, ואף כשבגרתי קצת, היו הרבה שאלות בגמרא ובראשונים ששאלתיו והתשובה הייתה 'אינני יודע', זה נתן לי הרבה אושר ששאלה שאני התקשיתי בה גם רבי גרשון התקשה והוא לא יודע תשובה... עד שלמדתי עם בחור מבוגר יותר בחברותא, וכשהוא ניגש לשאול את אותן שאלות לרבי גרשון, ראיתי איך הוא התפלפל איתו רבות על זה. ואז הבנתי כי הוא רצה להרגיל אותי שלא על כל שאלה צריך להתעכב, אם לא יודעים משהו לא קרה כלום, ואפשר להמשיך ללמור הלאה"!
ויהיו אלו הדברים לעילוי נשמתו הטהורה.

ג. זכרונות החיים של בת-הדודה הקשישה

לפעמים אתה שומע שם של מאן-דהו, ובבת אחת עולים בזכרונך מראות אהובים וריחות משכרים, שבעקבות הזמן הרב שחלף, הם נעלמו וכעת התעוררו בבת אחת. כך היה לי לפני מספר ימים, כששמעתי על פטירתה של מרת הינדא ליס ע"ה.

'אתה בטוח שהיא עוד הייתה חיה עד אתמול?' שאלתי את אחי היקר והידען. כבר בילדותי אני זוכר אותה כאשה מבוגרת. אך מתברר שאכן זו היא, ובגיל מופלג של 107 שנים, היא סיימה את תפקידה בעולם הזה, ועלתה לעולם שכולו טוב.

כל-כך הרבה זכרונות ילדות צפו בי השבוע; על הבית של של סבי וסבתי ע"ה בשכונת 'כרם' הירושלמית, כאשר מפעם לפעם היינו הולכים לבקר את גברת הינדא שגרה בסמוך. דירת קומת קרקע, נקייה ומצוחצחת, כיאה לילידת גרמניה, המרפסת מלאה בעציצים ופרחים מטופחים וריח של ניקיון אפף את הדירה הנחמדה.
כלל לא ידעתי שהיא בת משפחת סבתי, חשבתי שהיא סתם חברה טובה של סבתא ותו לא.
רק כעת התברר לי שאביה רבי חיים וועבר אב"ד טימבארג וברעזוב, היה חתנו של זקננו הצדיק רבי נטע מוויעליפאלי זצ"ל.

וכך המשיך וסיפר לי אחי היקר ר' מתתי' שיחי': "היה להם נס להינצל מהשואה, כאשר בשנת תרצ"ה החליטו האחיות הצעירות בנות ר' חיים וועבר לעלות מגרמניה לארץ ישראל, והאבא התייעץ עם סבא שלנו רבי דוד בריז"ל, שהשיב לו שרק אם ההורים באים יחד עם הבנות הן יכולות לעלות, אחרת - הן עלולות להיסחף אחר רוחות הזמן. ר' חיים היה חולה אנוש, ולא האמינו שיעלה בכוחו לעלות לארה"ק, אבל כשקרא את אזהרת רבי דוד, החליט לנסוע. ואכן עלה ארצה עם ארבע בנותיו הצעירות, ולפלא שכל זמן הנסיעה היה בריא וחזק להפליא. אולם מיד עם הגיעו לנמל יפו, נחלש שוב, וכאשר הגיע לירושלים בה' באד"ב תרצ"ה, הורידוהו במיטה ונלקח לבית הרפואה שערי צדק, שם נפטר 13 ימים לאחר הגיעו ארצה, ונטמן בחלקת גליציה בהר הזיתים. הבנות ב"ה שהגיעו ארצה ניצלו בדרך נס, וזכו להקים בתים בישראל, ואילו כל האחים והאחיות שנותרו בחו"ל נספו בשואה, הי"ד.

יהי זכרה ברוך!

ולתמונת השבוע שלי: האדריכל החסידי שזכה

כמדי שבוע, אני עובר על האלבום הדיגיטלי בטלפון, לראות ולבחור על מה לכתוב במסגרת מדור זה; אך השבוע אחרוג ואתמקד בתמונה שצילמתי בשבוע שעבר. היא נעשתה תוך כדי הליכה, ומקפלת בתוכה הרבה מאוד.
הכל החל בבוקרו של יום שני שעבר. קמתי מוקדם, בכדי להספיק עוד תפילה ב-770, ולפני היציאה לשדה התעופה בדרך חזור לבית במוסקבה, ביציאה מ'מקווה מאיר', אני פוגש פנים מוכרות. מתברר כי גם הוא שהה בחג השבועות כאן בשכונה, ובכל זאת לא נפגשנו, עקב הקהל הגדול בלעה"ר שמילא את 770 בתפילות חג מתן תורה. הוא עדיין נשאר בארה"ב לימים מספר, ובכל זאת, קם מוקדם מאוד, חבל לו לבזבז את הביקור כאן בשעות שינה, ועדיף לנצל כל רגע לשהות בין כותלי 770, אותם הוא מכיר לפני ולפנים, יותר מכל חסיד אחר.

בדרך הוא מתעניין מהקורה ברוסיה, אומנם חלק מצאצאיו שלוחי הרבי באזורנו, אבל הדאגה והאהבה על פניו. אני מנצל את ההזדמנות לשמוע מכלי ראשון על הזכייה הנדירה שזכה לה, בין שאר הזכויות הרבות שזכה ויזכה בע"ה עד מאה ועשרים שנה.

בעיצומה של התוועדות חג הגאולה י"ב תמוז בשנת תשמ"ה, ביקש לפתע הרבי בקשה חריגה מאוד: להקים בעבורו נחלה בארץ הקודש, העתק מדויק של בית הכנסת ובית המדרש שלו - '770' - שבניו יורק, שייקרא "בית אגודת חסידי חב"ד", כשהמטרה היא כפי שהתבטא הרבי, כי "בית זה ישמש תחליף עבור מי שבנסיבות שונות לא יוכל להגיע ל-'770' שבניו יורק". השטח נבחר, הרישיונות הושגו, גם אנשי מקצוע הושגו, אך העבודה המורכבת נמשכה בעצלתיים.

כמו בהרבה מקומות בעולם, גם בכפר חב"ד בארץ ישראל, הושמע שידור חי מהתוועדות הרבי ב-ל"ג בעומר ובה הרבי הזכיר את בקשתו שעדיין לא התקדמה. לפתע הרבי כאילו זרק פצצה באוויר: "מן הראוי לסיים את הבניין עד י"ב תמוז או בסמוך לו"!

דקות ספורות אחר כך, זימן יו"ר ועד הכפר דאז ר' מנחם לרר, לאסיפה דחופה, את כל מי ששייך לעסוק בעניין.
"אמרתי את דעתי כי הרעיון אינו מציאותי. איך אפשר להספיק לבנות בניין גדול כזה, שמורכב עם תבליטים ייחודיים, וויטראז'ים רבים כל כך? והכי מסובך - היכן נשיג אבנים אדומות מיוחדות כאלו? אבל ההחלטה התקבלה במקום: הרבי ביקש, והדבר חייב להיעשות".

אנו מתקרבים כבר לחזית הבניין, וידידי האדריכל החסידי ר' מרדכי מנשה גורליק, משתתק לכמה רגעים, דוק של געגועים מציף אותו. לא פלא, הוא הרי טיפס כאן על הגג, מדד כל חלון, שב לישראל עם 530 תמונות, רשם ופירט כל פרט של הבניין שמולנו. והוא חוזר לספר לי על אותם שבועות, בהם בילה יום ולילה לצד כמאה וחמישים פועלים, ובמשך 33 יום בלבד, עשו את הבלתי ייאמן!

הוא מתרגש לשמוע ממני את הזכרונות שלי כילד, מהזכות שהייתה לי כשאבי מו"ר שיחי' לקח אותי ואת אחי להשתתף בחנוכת הבית שנערכה ביום ט"ו בתמוז, חווייה בלתי נשכחת.

עד היום נסתרות הן כוונותיו ורצונותיו הקדושות של הרבי, על הקמת בניין זה, כמוהו כבר קמו הרבה בעולם.

גוט שבת!
שייע