יום רביעי בלילה, לקראת סוף תרגיל צה"לי גדול שערך יותר משבוע ימים, מכנס מפקד האוגדה, תא"ל דדו בר כליפא, את כל חיילי האוגדה, סדירים, אנשי קבע ומילואימניקים.
המפקד נואם בקצרה על חשיבות כל חייל וכל מילואימניק שמגיע לשרת את המדינה, מדבר על חשיבות התרגיל ברמה האסטרטגית ועל חשיבות הלכידות שלנו.
ואז מסיים המפקד את דבריו: "ועכשיו נשיר כולנו את ההמנון המדינה התקווה".
הסתכלנו האחד על השני, חבורת המילואימניקים שיחד כבר שנים רבות, ולרגע אחד פסקה הציניות ודממה השתררה באוויר.
"כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה..." התחלנו כולנו לשיר יחדיו בעוצמה.
אין ספק, מילואים זהו מקום מיוחד בו ישנה חברות של אמת בין אנשים כל כך שונים ביום-יום. ימנים, שמאלנים, חילונים, דתיים, ליברלים ושמרנים, שבאים כולם במטרה אחת - לתרום עד כמה שניתן ולהגן על מדינת ישראל בכל מאודנו. ברור שהדבר קיים גם במקומות עבודה ובממשקים נוספים אחרים, אך עדיין יש משהו דווקא באווירה הצבאית המיוחדת שמלכדת יותר מכל. לילות בלי שינה, עזרה הדדית, ושיתוף פעולה מיוחד במינו שמוכיח מעל כל ספק - מילואימניקים הם חבורה מיוחדת במינה שמהווה גאווה גדולה לחברה הישראלית כולה.
פרשת השבוע, פרשת 'שלח לך', מחייבת אותנו להרחיב את המבט, לפתח אותו למבט עומק, תלת מימדי ולא מבט שטוח על המציאות. אפשר להסתכל על המחלוקות ועל הדעות בעם שלנו באופן פשטני ולהוציא את דיבת הארץ ואת דיבת העם.
ואפשר גם לעצור לרגע, להסתכל במבט עמוק יותר, חודר יותר אל המציאות הישראלית, אל הקשיים והחששות הקיימים אצל כל קבוצה, ומתוך כך גם להבין את הגודל והחשיבות של הלכידות הלאומית וה'ביחד' שלנו שחייב להיות גדול מהכל "עלה נעלה... כי יכול נוכל לה".
"...ארץ ציון וירושלים", סיימנו כולנו את ההמנון, בגאווה גדולה ובהבנה עמוקה שלמרות הכל ואף על פי כן - עם ישראל חי!