נסו לדמיין הצעת חוק שהיתה קובעת שבכל מינוי ציבורי במדינת ישראל, האדם הממונה היה מחוייב לחתום על מסמך הצהרת נאמנות לגוף שבחר בו.
נשמע הזוי? ובכן, זה בדיוק מה שהצעת החוק שהונחה בשבוע שעבר על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת מלול (ש"ס) ורוטמן (הציונות הדתית), מבקשת לעשות בתחום שירותי הדת.
על פי ההצעה, כל רב עיר שנבחר לתפקיד יחוייב לחתום על הצהרה נאמנות למועצת הרבנות הראשית ולהחלטותיה (בינתיים, בעקבות התנגדות של דגל התורה, ההצעה לא מקודמת, אבל היא בהחלט מצביעה על הכיוון שאליו הולכת הקואליציה).
אבל הסעיף הזה הוא רק דוגמה אחת לחורבן שהצעת החוק הזו הולכת להמיט על עולם הרבנות. קבלו עוד דוגמאות:
על פי התקנות העכשוויות למינוי רבני ערים מחצית מחברי האסיפה הבוחרת את רב העיר היא המועצה המקומית. ההיגיון ברור: לתת משקל מרכזי לנציגות המקומית בבחירת הרב שישרת את תושבי העיר. אבל על פי הצעת החוק שהונחה כעת, אל חברי המועצה המקומית יצורפו ראש המועצה הדתית (שהוא מינוי של השר בדרך כלל) ועוד נציגי ציבור שימנה השר. מספרם של האחרונים יהיה חצי מחברי המועצה. על כך יתווספו באופן תקדימי כל חברי מועצת הרבנות הראשית והרבנים הראשיים – 17 קולות בסך הכל.
משמעות הדבר היא אחת: לשר, באמצעות נציגים שהוא ממנה, ולמועצת הרבנות הראשית, שליטה מלאה בבחירת רב העיר. מנגד, לנציגי העיר, שאותה אמור הרב לשרת, לא תהיה השפעה של ממש על זהות הרב הנבחר.
הלאה. ההצעה מסדירה בחוק את מינויים של רבנים אזוריים, המאגדים בתוכם מספר יישובים. ושוב: הרב האזורי ייבחר על ידי אסיפה שבה חברים נציג אחד של המועצה האזורית ועוד שלושה נציגים הכפופים בצורה כזו או אחרת לשר או למועצת הרבנות הראשית: נציג המועצה הדתית, רב אזורי שימונה על ידי מועצת הרבנות הראשית ונציג השר. שוב שליטה מוחלטת של השר ומועצת הרבנות הראשית.
ומכאן לרבני שכונות. התקן למינוי רבני שכונות בוטל לפני שנים בעקבות ביקורות קשות על ניהול לא תקין של התפקיד. כעת הצעת החוק מבקשת להחזיר את התקן, ששוב יישלט על ידי השר.
מי שיבחר ברב השכונה, מלבד ראש הרשות המקומית, הוא ראש המועצה הדתית, רב העיר, רב שימונה על ידי מועצת הרבנות הראשית, ונציג השר. הייתם מצפים למצוא בוועדה הבוחרת נציג מהשכונה - מנהל קהילתי או לפחות רב קהילה מהשכונה? כל זה לא קיים. הכל מונחת מלמעלה. אל תתפלאו אם יום אחד גם על השכונה שלכם יונחת רב שכונה שאתם כלל לא מכירים.
ח"כ שמחה רוטמן ניסה להגן בתמימות על הצעת החוק בטענה שמפלגת ש"ס אינה שולטת במועצת הרבנות הראשית. אבל קשה להבין כיצד טענה זו נשמעת כיום, כשאנו רואים כיצד מפלגת ש"ס עושה בבחירות לרבנות הראשית כבביתה שלה.
היא דוחה את הבחירות לאחר שלא הגיעה להסכמה על המועמד הספרדי (הרב דוד יוסף או הרב יהודה דרעי), ואפשר לומר שהיא די שולטת באסיפה הבוחרת לאור העובדה ששמונים קולות מתוך מאה חמישים (למעלה מחמישים אחוז) הם רבנים, שרבים מהם הם מינויים שלה. תוסיפו על כך את הקשר בין שר הפנים ממפלגת ש"ס וראשי מועצות מקומיות, וקיבלתם השפעה דרמטית על האסיפה הבוחרת בין היתר את מועצת הרבנות הראשית.
כך מפלגת ש"ס יוצרת מעגל קסמים של מינויי רבנים על ידי מועצת הרבנות הראשית, שנבחרת על ידי אותם רבנים. והשליטה שלה מלאה – מרמת השכונה, עבור בעיר ועד הרבנות הראשית.
האם יהיה סיכוי במצב הזה לרבנים כמו הרב אלחרר משלומי או הרב יהודה שלוש מנתניה להתמנות לתפקיד? האם יהיה סיכוי לכיפות סרוגות לא חרד"ליות, אשכנזיות וספרדיות, לקבל איזה מינוי לתפקיד רבני? לעולם לא. כך היהדות הופכת לדיקטטורה.