מחקר שבוצע בבית החולים איכילוב הראה כי עם השנים יותר ויותר חולי סרטן ישראליים מתים בבית בחיק המשפחה, וזאת הרבה בזכות הרחבת השירותים הפליאטיבים וההוספיס-בית, אך מצא גם פערים גדולים בין אזורים שונים בארץ.
המחקר בחן את מקום הפטירה של כ-21,00 מטופלים עם סרטן בישראל ב-20 שנים האחרונות.
המחקר, שהובילו פרופסור עידו וולף, מנהל המכון האונקולוגי באיכילוב וד"ר ברברה סילברמן מהמרכז לבקרת מחלות, יחד עם יובל שלו מני, סטודנטית לרפואה באוניברסיטת תל אביב, ניסה לאפיין את מגמות מיקום התמותה בישראל לאורך התקופה.
בהסתכלות על כלל המדינה, נמצא כי עם השנים יותר ויותר חולי סרטן מתים מחוץ לבית החולים. כאשר נבחנו משתנים שונים נמצא כי דווקא חולים צעירים וחולים עם ממאירויות המטולוגיות כמו לאורחיה או לימפומה מתים יותר בבית החולים.
עוד נמצאה השפעה גדולה ביותר למקום המגורים, כאשר במחוז דרום נמצאו אחוזי הפטירה בבית הגבוהים ביותר (כ-45%) ואילו במחוז ירושלים נמצא האחוז הנמוך ביותר (כ-20% בלבד) בהשוואה לשאר המחוזות.
במחוז תל אביב, ראינו שיפור משמעותי במרוצת השנים. במהלך תקופת המחקר, מקרי המוות בבית במחוז תל אביב עלו בכל שנה ב2.3%. בשנת 2018, במחוז תל אביב נרשמו 36% של מקרי מוות מסרטן בבית, זאת לעומת 25% ב1998.
מגמות אלו מדגישות את המאמץ של מערכת הבריאות לשפר ולהרחיב את השירותים הפליאטיבים ואת הוספיס בית, תוך שימת דגש על איכות חיי המטופלים בימיהם האחרונים.
עם זאת, המחקר גם מדגיש את הפערים הקיימים בשירותי הטיפול הפליאטיבי על פני אזורים גיאוגרפיים שונים ואת החשיבות למתן שירותים איכותיים בפריסה ארצית ושיוויונית כדי לאפשר לכל חולי הסרטן ברחבי הארץ להחליט איך והיכן להיות בסוף חייהם.
הרב שמואל נחושתן רב מושב תקומה ורב משיב בקדושת החיים התייחס למחקר ואמר: "שאלה זו, היכן עדיף למות בבית או בבית חולים עולה יותר ויותר, גם אנו באגף 'קדושת החיים' של מכון פוע"ה נדרשים אליה וישנן כמה נקודות עקרוניות שמנחות אותנו. הרפואה הפליאטיבית מושכת להשאר בבית ומדברת על כך שצריך לשחרר, לנו שומרי ההלכה יש משמעות עצומה לכל דקה של חיים. אנו נזהרים מלהאריך סבל וכל שאלה נידונת בכובד ראש. אנו מחוייבים לעשות את הבירור המדויק לכל מקרה ומקרה".
לדבריו, "ישנם מצבים בהם כבר אין אפשרות לטיפול רפואי מחלים או מאריך חיים, והדבר היחיד הניתן לעשות הוא טיפול פיליאטיבי המקל על סבלו של החולה, במצבים אלו, בהחלט יש מקום להשאיר את החולה אך חשוב מאוד לדאוג שיהיה טיפול מקצועי המונע סבל אף בבית. אך חייבים לדעת שיש פעמים שהחולים המורכבים הללו שכבר נוטים למות סובלים מאירוע חריף בר טיפול ולפעמים צריך גם ליסוע לבית חולים ולקבל את הטיפול המתאים והנכון עבורם. אין ספק שהשאלות הללו דורשות בירור מעמיק על מנת לא לרוץ סתם לבית חולים ומצד שני לא לפחד לסוע כשזה הדבר הנכון. במוקד אנו בוחנים כל מקרה לגופו ומתוך מכלול הנתונים מקבלים את ההחלטה הנכונה לאותו חולה מה עדיף לו לעשות בזמן נתון".
"אחרי הבירור צריך לדעת שיש חשיבות רבה בסיום החיים ובפרידה מהמשפחה בצורה נעימה ורגישה, דבר שוודאי מתאפשר בבית הרבה יותר מבבית החולים. משפחות רבות, במיוחד כאשר מדובר בחולים אונקולוגיים הנמצאים בהכרה, מספרים על התעלות מיוחדת בשעות האחרונות בהן בני המשפחה שהו בסמוך למיטתו של החולה. בבחינת "תוסף רוחם יגוועון" זמן של קדושה והתרוממות. כשיש מבט נכון על סוף החיים אפשר להגיע מוכנים יותר לרגעים הללו. לנצל את הרגעים האחרונים של החיים לדברים החשובים שלא יתאפשרו לאחר מכן.
אסיים בנקודה המהותית ביותר בעיני, אין תשובה אחת נכונה ולפעמים צריך לדעת שהדבר הנכון הוא לסיים את החיים בבית החולים או בהוספיס השאלה מאוד מאוד אישית ודורשת היכרות עם החוסן הפנימי של כל אדם", סיכם.