החלטנו לצחוק על זה. ישבתי עם הילדות על המיטה בחדר שלי, דווקא שם, במקום שבו זה קרה, והתחלנו לספר בדיחות שמותחות את המצב המוזר הזה עד הקצה. התחלנו בזה שמגיע לנו שולחן חדש, כי הנוכחי חטף קליע. המשכנו בעובדה שכדאי לדרוש שיפוץ כללי של החדר, ואם כבר אז רמונט על כל הבית, וסיימנו בווילה חדשה בסביון. צחקנו והגזמנו ושחררנו את המתח. האירוע של שבוע שעבר נגמר בנס גדול ברוך השם ובלי שריטה. אבל עדיין, הבית הוא מבצרו הבטוח של האדם, וחדר השינה הוא לב ליבו של המבצר. וכשהוא לא מצליח לממש את תפקידו ולשמור על המשפחה, הלב צריך כמה ימים כדי לחזור לקצבו הרגיל.
קליע על המטפחת
רביעי שעבר. עשר בלילה. אחרי ימים אינטנסיביים של עבודה ושל שמחה משפחתית, החלטתי ללכת לישון מוקדם כדי לאגור כוח לסוף השבוע. העיר אומנם רעדה מיריות, צרורות וצרורות שכנגד במשך שעות, אבל החלטתי לוותר הפעם ולא לשקף את המציאות ברשתות החברתיות. די, תשחררי, אמרתי לעצמי, מישהו אחר כבר יכתוב, והרי זה ממילא לא יעזור. בדיוק כשהחלטתי לוותר על הכתיבה שמעתי צרור אחד קרוב יחסית, שריקה ואחריה קול מוזר. כמה דקות אחר כך הבנו שזה היה כנראה קליע שנכנס לחדר השינה דרך התריס ופספס אותי בסנטימטרים ספורים. כמה שעות אחר כך כבר הייתה לנו ודאות. הקליע, 7.62 מ"מ קוטרו, כלומר רחב מהרגיל (הנה למדתי משהו), היה מונח בתוך המטפחת האדומה שלי, על השולחן שלידי.
האמת? היססתי אם לכתוב על זה ברשתות החברתיות. הרי זה מקרה פרטי שנגמר בשלום ולמה לעשות מהומה? מצד שני, כל כך הרבה שנים אני וחבריי כותבים, מתריעים ומפגינים נגד האלימות והפשיעה בחברה הערבית, אז כשמגיע כדור תועה אליי ממש אני לא יכולה להתעלם. אז כתבתי. כתבתי ולא שיערתי שזה יעורר או יעניין מישהו. ההד הנרחב היה הפתעה גדולה. שמחתי בו אבל ידעתי שיהיה לו מחיר.
ידעתי שזה ידרוש גיוס של כוחות נפש. לתאר את המקרה שוב ושוב, להכניס צלמים למקום הכי פרטי בעולם (ולשמור שיצלמו רק את מה שאני מרשה), להיות מרוכזת, להעביר את המסר שאני רוצה, לדלג על מוקשים שיניחו לי, ולבסוף גם לחטוף על הראש מעיתונאים וממפיקים שלא יכולתי להתראיין אליהם. כן, זה לא משנה שעברת מיני־טראומה. ברגע שיש לך סיפור את הופכת לציבורית, ואת לא בסדר אם את לא יכולה או לא זמינה לספר אותו למי שדורש.
הסיפור הזה קיבל מקום הרבה יותר גדול ממה שחשבתי. "מזל שזה קרה לך", שמעתי מכמה חברים ו"מזל שזה קרה ליהודייה", שמעתי מידידה ערבייה. וזה נכון. וזה לא הוגן. כשמשהו קורה לאדם מוכר או לעיתונאי הוא יסופר יותר. אבל מי שהכי סובל, מי שנמצא בליבו של מעגל הדמים הבלתי נגמר הזה, הם בני המגזר הערבי. רק שאותם ממעטים לראיין כי העיתונאי הקלאסי פחות מזדהה איתם, כי הם פחות זמינים, כי מכשול השפה עומד בדרך, וגם - או בעיקר - הם לא מוכנים לעמוד מול המצלמות מחשש שיבולע להם. שינקמו בהם. תראו מה קורה לחסן שעלאן, כתב ynet שמרבה לכתוב על האלימות והפשיעה במגזר שלו. הוא ובני משפחתו סובלים מאיומים ומירי. השבוע הוא כבר פרסם בקשה לדאוג לבני משפחתו אחרי מותו.
ומה עם אזרחים שנוסעים יום יום ביהודה ושומרון בתוך רולטת אבנים או ירי, והכמעטים שלהם לא מגיעים לסף ידיעה חדשותית? מהדורות שלמות היו יכולות לעסוק רק בזה כמעט מדי ערב. ושם, שלא כמו אצלי, הכדורים והאבנים מכוונים היטב לפגוע דווקא ביהודי. הפער הזה כואב.
אבל הבמה ניתנה, אז נרתמתי. ראיינו אותי והקשיבו ושאלו שאלות, ואני פיניתי את כל הלו"ז ואת כל המקום בנפש כדי לעשות את זה נכון. אבל בסוף גם הצבתי גבולות, כי יש כאן משפחה שצריך להחזיר אליה את השפיות והביטחון.
כל מסרון הוא חוסן
עוד לפני הראיונות, דבר ראשון בבוקר, הלכתי עם בעלי לבית הכנסת ובירכתי הגומל. כבר בירכתי בעבר אחרי לידות, אבל הפעם התקשיתי להשלים את הברכה. בכי לפני, תוך כדי ואחרי. כן, שום דבר כבר לא מובן מאליו. רוב המסרים שאנחנו מקבלים משמיים הם עקיפים, כאלה שצריך לפענח. הפעם ההודעה הייתה ברורה: את נשארת כאן, בעולם הזה. את לא נלקחת. ועכשיו נשאר לי לחשוב לאן אני לוקחת את זה. ברכת "אלוקיי נשמה" נראית לגמרי אחרת. וגם "מודים אנחנו לך". הלוואי שלא אשכח את זה לעולם.
לאורך כל היום וגם אחר כך קיבלתי הודעות וטלפונים מתעניינים, מודאגים, ששואלים מה היה ואיך אנחנו מרגישים. לקראת שבת הגיעו חיבוקים מחברים: עוגות וקינוחים ומגשי פירות (שניים!) וגלידה מפנקת. כל הודעה כזאת, כל שאלה והתעניינות, כל טלפון, היו משמעותיים בשבילי. מורים לשעבר של הילדים, חברים שעזבו את לוד מזמן, מישהי שהתארחה אצלנו בראש השנה לפני עשור. הם חששו להפריע, להטריד, להעמיס, אבל ההפך הוא הנכון. כל טלפון כזה, כל הודעה, עיבו את תחושת החוסן. כל משפט של השתתפות עזר לי להרגיש שאנחנו לא לבד בסיפור הזה. המעגלים הרחבים שבהם המקרה שלי נגע הבהירו לי יותר מכול שזה לא רק הסיפור של העיר שלנו, אלא של המדינה כולה. שהעניין הזה שאני לא מפסיקה לכתוב עליו כבר שנים נוגע היום לכל אדם. הגענו לנקודת רתיחה.
אני לא יודעת אם המקרה שלי יצליח להזיז את מדיניות הממשלה ולו במילימטר. אולי הוא עוד קש על גב גמל, קש שנערם על משאות כבדים מאוד של רצח, ירי, פשיעה ופחד. אני רק מתפללת שמשהו יקרה כבר. כבר אי אפשר להתעלם מהמספרים המבהילים של הרציחות והאלימות המשתוללת בחברה הערבית. המדינה חייבת להתעשת ולעבוד על זה ברצינות ובשקט. בלי מסיבות עיתונאים וועדות, בשיתוף פעולה בין־משרדי. החברה הערבית חייבת להחליט שהיא עושה שינוי, שהיא מקיאה מתוכה את היורים ואת הפושעים. יהיה לזה מחיר כבד, אבל כבר היום החברה משלמת אותו. מנהיגי הציבור הערבים חייבים להפסיק להאשים את כל העולם ולהתחיל לפעול לניקוי המגזר מבפנים, כולל שיתוף פעולה עם המשטרה. משטרת ישראל חייבת לקבל חיזוק ועיבוי ולפעול באופן רציני ויסודי יותר. והשופטים, הו השופטים, הם מוזמנים ללילה חינם באיזו עיר ערבית שהם רוצים, אפשר גם בלוד. על הבוקר, אני בטוחה, הם יגיעו ללשכה שלהם אחרים לגמרי ויפסיקו לשחרר את היורים בסיטונאות. עד שזה יקרה צריך לחוקק עונשי מינימום לאחזקת נשק וליורים. יש המון מה לעשות. זו רשימה חלקית. השאלה היא האם למישהו אכפת באמת.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***