רבע שעה לפני הפגישה התקשר צפריר (שם בדוי, השם האמיתי שלו הוא צביקה) והודיע שהוא מתעכב קצת.
"בוא", הוא אמר, "תיכנס אליי בינתיים".
"אתה בבית?" שאלתי.
"איפה, אני לא רואה בית ביוני", הוא אמר, "בוא לבית הספר, אני כבר אסביר לך".
זאת אומרת צפריר (שם בדוי, כן?) הוא מורה, ובתקופה הזאת של השנה הוא עובד קשה במיוחד כדי למצוא תעסוקה לחבורת הבנדיטים שכבר אין מה לעשות איתם אבל ההורים מצפים שיחזיקו אותם במסגרת עד הרגע האחרון של השנה, ואם אפשר אז גם אחר כך.
אחרי חקירה צולבת של השומר בכניסה, שלושה ילדים שהתנגשו בי בחצר וכדור אחד שפגע לי בבטן (בטעות, הוא היה אמור לפגוע בראש) מצאתי את צפריר שהסתובב חסר מנוחה בחדר המורים ודיבר עם מישהו בטלפון.
"אני כבר מסיים", הוא לחש לי, "תשתה קפה בינתיים".
"לנוזל המוזר הזה שאתם שותים פה אתה קורא קפה?" רטנתי.
הוא הוביל אותי למכונת קפה נוצצת שהמורים, כך הוא הסביר לי בתנועות ידיים, קיבלו מוועד ההורים כהוקרה על כך שהם הצליחו לשמור על הילדים הרחק מהבית או משהו כזה. במקביל הוא שאל את ההוא בטלפון כל מיני שאלות על תפריטים וביקש מאחת המורות לעזור לי להפעיל את המכונה. המורה הסבירה לי באדיבות שהקפה מיועד רק למורים ששילמו דמי ועד, וגם הם לא יודעים להפעיל אותה וממילא אין קפסולות. הכנתי תה בטעם מים והתיישבתי ליד צפריר שבדיוק סיים את השיחה.
המורה שמחמיר בספיחין
"סליחה על הבלגן", התנצל צפריר, "פשוט קיבלתי תקציב".
"מה קיבלת?"
הוא הזדקף וחייך מאוזן לאוזן. "נכון יש את הקטע הזה שעושים מסיבת סיום שנה, וכל מורה מביאה פשטידה או סלט ואז הן עושות תחרות סמויה למי יצא הכי טוב למרות שכל אחת אומרת ש'סתם זרקתי לתנור משהו בלי להשקיע'?"
"אם אתה אומר".
"אז השנה השגתי תקציב למסעדה. אמיתית! עכשיו אני רק צריך לסגור מקום מתאים ואז אתפנה אליך ונוכל לשבת. שומע, משה", הוא פנה למורה שבדיוק נכנס לחדר המורים, "זה סגור, יש תקציב".
"יופי", בירך משה, "חלבי או בשרי?"
"נראה", אמר צפריר, "עוד לא החלטנו".
"כי אתה יודע שאני אוכל רק בשר חלק, כן?"
"ברור", אמר צפריר, "אם בשרי אז רק מהדרין".
"גם אם חלבי. אני מקפיד על חלב עכו"ם".
"בטח", הנהן צפריר, "אין בכלל שאלה".
"אה, הולכים למסעדה חלבית?" התכרכמו פניה של המורה בלי הקפה, "חבל, אני נמנעת מלקטוז".
"לא ידעתי", התפדח צפריר, "אז בסדר, נלך למסעדה בשרית. יותר טוב".
"אבל המורה למדעים צמחונית".
"כן?"
"אלא אם יש דגים ממש טובים, ואז היא אוכלת".
"אז בסדר", שידר צפריר צפירת הרגעה, "נזמין לה דג עם תפוחי אדמה וסלט".
"בתנאי שהירקות גוש קטיף", התריע משה.
"זה ברור מאליו".
"ומיבול נוכרי".
"מה נוכרי?" התבלבל צפריר, "השמיטה נגמרה מזמן".
"אני מחמיר בספיחין עד פסח של השנה השישית", הסביר משה.
"טוב", רשם לעצמו צפריר, "ירקות מיבול נוכרי".
"לא יקום ולא יהיה", הזדעקה מורה שבדקה מבחנים בצד, "אני אוכלת רק היתר מכירה!"
"נגמרה השמיטה, תחיה", אמר צפריר.
"אם הוא מקפיד על יבול נוכרי אז אני מקפידה על היתר מכירה", הודיעה תחיה, "זה עניין של עיקרון, אני לא מוכנה לפרנס את שונאינו".
"אני אבקש שהירקות יגיעו ממדינה ידידותית", הבטיח צפריר ועמד להתקשר למסעדה, אבל אז בדיוק נכנסה המזכירה.
"לפני שאתה סוגר", היא אמרה, "אני צריכה לאשר את התפריט".
"למה?"
"המורה לתושב"ע אלרגית לבוטנים".
"הערה חשובה", אמר צפריר, "אני אוודא את זה עם הטבח".
"ולשומשום".
"אני אדבר איתו גם על השומשום".
"ולמורה לאנגלית".
"בסדר, אני... מה?"
"הן לא סובלות זו את זו", אמרה המזכירה, "צריך לדאוג שהן לא תשבנה יחד".
דרוש פתרון יצירתי
"מה שתגידי", אמר צפריר, "עוד הוראות?"
"כן", אמרה המזכירה, "המנהלת חייבת לשבת מתחת למזגן. אלא אם אוכלים במסעדה חלבית ואז היא יכולה לקרר את עצמה עם גלידה".
"אז בסדר", נכנע צפריר, "נלך למסעדה חלבית, ככה נפתור את בעיית הצמחונות של המורה למדעים".
"אבל אני נמנעת מלקטוז!" מחתה הקפאינית.
"מה לקטוז?" פרץ פנימה המורה להתעמלות, "שיהיה ברור, אני בא רק אם התפריט בשרי! עם הרבה חומוס! וטחינה!"
"אבל המורה לתושב"ע אלרגית לשומשום", הזכירה המזכירה.
"חבר'ה, אי אפשר לרצות את כולם", התעצבן צפריר, "נהיה חייבים להתפשר על משהו".
"אתה לא מתפשר על בד"ץ, כן?" התנה המורה משה.
"לא, אני אוכלת רק רבנות. או צוהר", הודיעה המורה תחיה.
"אם צוהר אני לא בא", הצהיר משה.
"אה, כן?" קראה תחיה, "אז אני לא מגיעה אם האוכל לא בהשגחת צוהר!"
"חלאס, שיגעתם", קבע צפריר, "עזבו מסעדה, אני מזמין פיצה וזהו".
"לא, לא פיצה", התחננה המורה לאומנות שהקשיבה לשיחה מהמסדרון, "אני כבר שנתיים לא נוגעת בפחמימות".
"ואני לא נוגעת בלקטוז", לחשה המורה לקפאין.
"אם אין חומוס אני לא בא", הזהיר המורה להתעמלות.
"אבל המורה למדעים צמחונית".
"והמורה לתושב"ע אלרגית למורה לאנגלית".
"אז שהמורה לאנגלית תשב בצד, ליד המנהלת".
"המנהלת חייבת לשבת מתחת למזגן. אלא אם נותנים לה גלידה".
"איך גלידה? אני לא נוגעת בלקטוז".
בינתיים היה צלצול והמורים יצאו אל הכיתות, לא לפני שהודיעו שהם מצפים לפתרונות יצירתיים מצפריר, שקרס על הכיסא באפיסת כוחות ולא התייחס למורה למתמטיקה שנכנס ונעמד לידו.
"ככה זה", עודד אותו המורה למתמטיקה, "כל אחד והשיגעון שלו".
"ואתה?" הרים צפריר את עיניו המותשות, "ממה אתה נמנע? פחמימות?"
"אני אוכל פחמימות, אל תדאג".
"למה אתה אלרגי?"
"לשום דבר".
"אז מה הקטע שלך? מחרים מזגנים? אוכל רק תפוחי חופש? קטניות שלא עבר עליהן הפסח? ירקות שעשו כל היום פלדנקרייז? פירות שנשרו מהעץ בשלכת?"
"לא, אני בסדר", צחק המורה, הרים את התיק שלו ועמד לצאת אל הכיתה, "יש רק דבר אחד, קטן, ממש זניח".
"נו?".
"אני טבעוני".
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***