ב' למד בכיתה י"א באחת מהישיבות התיכוניות המוכרות במגזר. הכול התנהל אצלו כרגיל, עד שיום אחד הוא קיבל טלפון מאיש שב"כ ובפיו בקשה: "תצטרף למחלקה היהודית ותהיה סוכן שלנו".
ב' סירב, אך מאז לא הצליח לחזור לשגרה. הוא נתקף חרדות קשות: "היו לי חרדות של החיים, לא הייתי מדבר עם אנשים זרים והייתי מקליט אנשים חריגים. היו תקופות שלא יצאתי מהמיטה. מבחינתי, השב"כ הוא גוף עלום ששם עליך שק ולוקח אותך בטנדר באמצע הלילה. פחדתי מכל טויוטה קורולה ברחוב, כי תמיד אמרו שלשב"כניקים יש רכב כזה".
גם כשעבר לישיבה גבוהה לא פסקו הצרות. "בשיעור א' הם התקשרו אליי עוד פעם ואמרו לי: תשמע, אנחנו ניפגש איתך או ליד הישיבה או בבית שלך. השיחה הזאת הגבירה אצלי את החרדות ולא תפקדתי במשך תקופה. הלכתי לסגן ראש הישיבה וביקשתי שישים את הטלפון במקום רחוק 'כי מקליטים אותנו'. סיפרתי לו והוא מאוד נירמל את האירוע. הרב הפגיש אותי עם תלמידים ואברכים שעברו חוויה דומה, נשלחתי לטיפול וחלק ממנו היה לספר לאנשים בסביבה שלי על מה שאירע. לאט לאט גיליתי מנעד רחב של אנשים שמתמודדים עם הנפש שלהם. הרגשתי שבישיבה הייתה קרקע פורייה לדבר ולהכיל את הדברים, גם מבחינת התלמידים ובטח מבחינת הישיבה, הר"מים ליוו אותי צעד צעד בנושא הזה".
מבחינת ב', השלב הקשה בהתמודדות היה עד הרגע שגילו בישיבה את מצבו. "לא הייתי נרדם, ובבוקר לא הייתי מוצא מילים כדי להסביר לר"מ שלי למה לא התעוררתי. מה אני אגיד לו, 'קמתי באמצע הלילה מסיוטים'? היו תקופות שלא הייתי מראה את הפנים שלי. נתנו לי תחושה שאני לא נותן את הביצועים שמצפים ממני לתת". כיום, לאחר שעבר טיפול והתאושש, ב' נשוי ובעל משפחה, חי באושר ואפילו מסוגל לקרוא על המחלקה היהודית בשב"כ בלי תסמיני חרדה.
שתי התאבדויות ביום אחד
הסיפור של ב' הוא חלק מתופעה רחבה של מאות בחורי ישיבות מהציונות הדתית שמתמודדים עם אתגרי נפש. "היה לי תלמיד שערב הגיוס התנהג בצורה חריגה, הסתגר בחדר ואחר כך התפרע. הודעתי לצבא שלדעתי הוא לא כשיר לגיוס ושלחתי אותו הביתה כדי שההורים יפנו לטיפול", מספר הרב יעקב אריאל, מזקני רבני הציונות הדתית. "אחרי שנה ראש אכ"א התקשר אליי ואמר: למה לא אמרת שהוא חולה נפש? אמרתי לו: אני אקבע לך שהוא חולה נפש? הרגשתי התנהגות חריגה, לכן גרעתי אותו מרשימת המגויסים ושלחתי אותו להורים שלו כדי שיפנו אותו לאנשי מקצוע. הכול צריך להיות מטופל על ידי אנשי מקצוע. הרבנים צריכים להרגיש את הבעיות, כמו שמפקד בצבא לא מטפל אלא מפנה לקב"ן. הטיפול הוא לא של ראשי הישיבות, הם רק צריכים להרגיש שיש בעיה ולהפנות לגורמים המקצועיים".
אצל חלק מבחורי הישיבות המצב הנפשי מתבטא בחרדות, דיכאונות ולחצים נפשיים, ובמקרים קיצוניים ישנם גם אשפוזים פסיכיאטריים, ולמרבה הצער גם מקרים קשים של אובדנות. רק לאחרונה התמודדו בישיבות ההסדר עם שני מקרי התאבדות ביום אחד, אחד מהם של תלמיד שהיה דמות חשובה ובולטת בישיבה. השיח סביב הנושא הזה בישיבות הוא רחב היקף ועטוף גם בחשש גדול. אחד מראשי הישיבות המוכרות במגזר מספר ל'בשבע' כיצד לפני כמה שנים התאבד תלמיד בישיבתו מיד בתום השיעור שלו, וכמה שבועות לאחר מכן קרה אסון דומה בישיבה אחרת, לא הרחק משם. ראשי הישיבות שעימם שוחחנו כרקע לכתבה היו תמימי דעים שחשוב להעלות את הנושא. בחור ישיבה הבהיר לנו את חשיבות הדיון בנושא בניסוח ציני יותר: "התמודדויות נפש בקרב ביינישים? לא יכול להיות, אין אצלנו דברים כאלה. זה רק אצל חילונים שיש להם נפש חלשה. התורה היא הפסיכולוג הכי טוב כמובן. תעסוק בתורה ויעבור לך".
ניצנים של שיח בנושא היו גם בעבר, אך לא בהיקף נרחב. כך למשל, בסרט 'על כורחך' המספר את סיפורם של גיל ואסתר אלכסנדר, בני זוג מהקיבוץ הדתי מעלה גלבוע, אשר מתמודדים עם התאבדותם של שניים מבניהם בצבא בהפרש של 14 שנה, אחד בוגר ישיבת מעלה גלבוע והשני בוגר ישיבת עתניאל. בני הזוג אלכסנדר השתדלו בעבר לדבר עם רבנים ומחנכים שישימו לב למצוקות של התלמידים, מתוך גישה שאסור להסתיר וצריך לדבר על זה.
אין בדברים סימון של הישיבות כמסגרת לא נורמלית שיוצרת בעיות אצל הבחורים. השיח הרבני מכוון לתשומת לב למתמודדים בתוך הישיבה, שקיימים בה כפי שקיימים בכל פלחי האוכלוסייה. "ישיבות זה מקום נורמלי. גם אם יש מקרים כאלה, זה אומר שזה מקום נורמלי", מדגיש הרב יואל מנוביץ', ראש ישיבת הגולן וחבר הנהלת איגוד ישיבות ההסדר. "הסטטיסטיקה היא משהו יבש, ואם בתוך קבוצה של מאה בני נוער יש כך וכך אובדנים, זה קיים גם אצל חרדים וגם בישיבות שלנו וגם בקרב החילונים, לדעתי פחות או יותר באותם מספרים. בגילים הללו יוצאים במידה רבה לעצמאות, והבירורים הם מאוד גדולים. ישיבה זה מקום שמבררים בו את הנפש, ואם זה לא היה מתגלה בישיבה זה היה צף בגיל מבוגר יותר והיה מסובך יותר".
הרב מנוביץ' השתתף בכמה פגישות חשובות בנושא מתמודדי הנפש בישיבות, ומספר שישנה כל העת עלייה במודעות ופעולה בתחום. "יש התקדמות אדירה מבחינת הפתיחות להבנה שנצרכים אנשי מקצוע בתוך הישיבות, התקדמנו המון", קובע הרב מנוביץ', ומדגיש כי מספר המקרים בדור האחרון רק הולך ועולה. "מספר בחורי הישיבות שצריכים עזרה בהתמודדות עם דיכאון, חרדות ועוד גדל מאוד, אני לא חושב שזה היה ככה פעם. יש כל הזמן התלבטויות עם חבר'ה בזמן הישיבה, לפני גיוס ובתוך הצבא. ככל שהשנים עוברות אז או שיש אנשים שנחשפים יותר לדברים קשים או שהחוסן הבסיסי פוחת, אלו דורות אחרים. היום כולם מדברים למשל על הלם קרב, משהו שלא היה".
הרב מנוביץ' רואה בקיומם של מטפלים בישיבות צורך חשוב מאוד. "אנחנו עדיין רחוקים ממודעות מספקת לנושא הטיפול, ישנו טשטוש ומאוד נצרך להגיד אותו: רבנים הם אנשים שיש להם יכולת לגעת בנפש, אחרת הם לא יכולים להיות רבנים. אלא שיש מצבים שהם פתולוגיים בענייני בריאות, וכדי לטפל בהם יש אנשי מקצוע, והרבנים צריכים להפנות אליהם".
החשש מפנייה למטפלים מובן גם לרב מנוביץ', שמנסה להפיג אותו. "תחום הנפש אינו דומה לטיפול אורתופדי, זה תחום טיפולי מופשט יותר, לכן יש המון שרלטנים ובעולם הדתי יש עוד יותר, וזה גורם לאנשים להימנע מלפנות לטיפול. ההמלצה היא לשלם למקצוענים באמת שאולי עולים יותר, אבל יש להם ניסיון ולימוד בתחום שמביאים תוצאות. נכון שיש דברים בפסיכולוגיה שאנחנו לא מסכימים עליהם, אבל לא בגלל זה נפסיק להפנות. אנחנו מעסיקים בישיבה יהודי בעל משפחה שעסוק רק בהדרכת הנפש של התלמידים. הוא משוחח עם חבר'ה ומאפשר להם להציף את הדברים, ואם צריך מפנה לטיפול. במקביל הוא מכנס אותנו הרבנים לישיבה על תלמיד פלוני, ותמיד זמין לדיבור והקשבה".
"לחולת נפש אין מבקרים"
הרב ברוך סליי, ראש מדרשת אוריה בגבעת שמואל, מרגיש כי במהלך השנים האחרונות כל הציבור הדתי־לאומי ובפרט עולם המדרשות עובר תהליך עומק בתחום הנפש. "עברנו תהליך מאוד משמעותי של התפכחות ולמידה ביחס לעבר, אז היה הנושא לא מוכר ולא מדובר. בעבר לא הכרנו את המרחב של ההתמודדויות ואת מגוון האפשרויות המקצועיות", אומר הרב סליי. "על המציאות כיום צריך לברך. יחד עם זאת, יש לפנינו דרך. דווקא בגלל שמדרשה היא מקום כל כך חזק ועוצמתי, בריא ומעניק חיים, אבל גם נוגע בנפש. זה לא תמיד פשוט לאנשים שמתמודדים עם אתגרים בתחום הנפשי".
לדבריו, אחד הפתרונות הוא שיתוף של ההורים. "כשההורים שותפים זה יכול להיות מכפיל כוח", קובע הרב סליי. "בעולם המדרשות הבנות הן מבוגרות שחוות התמודדות, ולכן עולה השאלה עד כמה ההורים יודעים להיות שותפים בחיים של הבת ולשתף את הצוות בצורה הנכונה. המחשבה שאם ננסה להסתיר את הדברים ייטב לבת היא מוטעית. הקושי עלול להתפרץ בדרך לא נכונה ולגרום נזק. המענה מתאפשר דווקא כשהצוות מודע ויודע לעבוד בצורה אחראית ודיסקרטית, לצד אמון של ההורים ועזרה מקצועית. המחנכות ב'אוריה' הן כולן תלמידות חכמים שעוסקות בחינוך שנים רבות, והן שמלוות את התלמידות במהלך השנים שלהן במדרשה. הן מאוד מודעות מתי הליווי של הבת הוא במסגרת אתגרי החיים הרגילים ומתי נדרשת התערבות מקצועית.
"צריך לדעת איך להתמודד גם במעגל השני, של החברות, גם שם נדרשת הכוונה מקצועית. צריך לדבר על זה ולהנכיח את הסוגיה לציבור התלמידות. כשחברות בחדר יודעות שיש למישהי קושי והתמודדות נפשית, יכולת העזרה והתמיכה שלהן גבוהה לאין ערוך. בשעתו, משפט שנאמר לי ולרעייתי על ידי תלמידה שהייתה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית והתמודדה בצורה מופלאה, טלטל אותנו ופקח את עינינו. היא אמרה לנו: 'אם הייתי חולה בסרטן חס וחלילה, כולם היו באים לבקר אותי ומסייעים. במחלת נפש אף אחד לא רוצה לבקר'. בת שנמצאת במדרשה ויש איתה בקבוצה תלמידה שמתמודדת היא חלק מהסיפור, היא צריכה להבין את הערך ואת המקום שלה".
המפגש עם אתגרי הנפש הפך לחלק מהעשייה החינוכית במדרשה. באמצעות שירות המילואים נחשף הרב סליי לעשייה של חברו ליחידה תא"ל במילואים בנצי גרובר, אשר משמח מאושפזים מתמודדי נפש במהלך השנה ולקראת החגים. הרב סליי החליט לשתף את בנות המדרשה שמעוניינות לשמח מאושפזות. "בנות נרתמו למשימה, וזו חוויה לא קלה לחלק מהן להיכנס למקום המיוחד הזה. הן יצאו בהרגשה שמדובר בעשייה מאוד חשובה. הן הבינו באיזו מצווה מדובר, ולמרות שזה לא מוכר כמו הביקורים במחלקות הילדים בבתי החולים האחרים, יש כאן צורך אמיתי. תמיד אנחנו שומעים מהנהלת בית החולים כמה הם שמחים בבואנו".
סוד החיבור: מטפלים יראי שמיים
אל הוואקום של צורך במתן ידע וטיפול מקצועי אך כזה שמכיר ומוקיר את עולם התורה הציוני־דתי נכנס מכון ארבל, שהוקם לפני קרוב לשנתיים. "מכון ארבל הוקם מתוך הבנה שיש פה אירוע - עולם התורה הציוני־דתי מעל גיל 18, קרי המדרשות, המכינות, ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, הוא הגוף היחיד בישראל שבו עוברים עשרות אלפי נערים ונערות ואין בו שום מענה מקצועי מוסדר בתחומי בריאות הנפש", אומר דביר ורד, מנכ"ל מכון ארבל. "באולפנה יש יועצת או עובד סוציאלי, ולפעמים גם פסיכולוג. בצבא יש את הקב"ן, ואפילו באוניברסיטאות יש את המחלקה לייעוץ לסטודנט. אומנם יש מוסדות ספציפיים שמצאו לעצמם פתרונות נקודתיים, אך באופן רחב וברוב המוסדות אין מענה שכזה".
הנתונים שהעלו חוקרי המכון מדאיגים. מחקר שערך מכון ארבל העלה ש־64 אחוזים מבוגרי המוסדות מדווחים שחוו מצוקה נפשית המצריכה סיוע בזמן היותם בישיבה או במדרשה. "לצערנו, פעמים רבות לוקח זמן רב להבחין במצוקות הללו ולפעמים זה אף עניין של חיים ומוות". המחקר של מכון ארבל בוצע בקרב כ־500 בוגרי ישיבות הסדר וישיבות גבוהות. "מתוך 64.4 אחוזים שחוו מצוקה נפשית 64.2 אחוזים פנו לעזרה לרב שלהם, כלומר כמעט כולם סומכים על הרבנים שלהם ומדברים איתם. אלא ש־50 אחוזים מתוכם קיבלו מענה לא מספיק טוב ומותאם, קרי 32.2 אחוזים. ראשי הישיבות והרבנים נדרשים היום לסוגיה הזאת ומבינים שהם חייבים ידע וכלים כדי להתמודד. עוד חשוב לציין שבמסגרות הללו פעמים רבות שהנער או הנערה לא פוגשים את הוריהם זמן רב ויכולים להיות תקופה ממושכת מחוץ לביתם, ולכן חשוב שגם ההורים יהיו בקשר עם ילדיהם ויבדקו שיש מענה טוב ונכון במוסד שבו הילד לומד".
יחד עם צוות הפסיכולוגים שלו, פועל ורד לשנות את המשוואה. "הרמנו את הכפפה ויחד עם צוות של פסיכולוגים ופסיכולוגיות התחלנו במסע בין ישיבות ומדרשות. התקשרנו לראשי ישיבות, ולשמחתנו מצאנו אוזן קשבת שמבינה שיש צורך ומפגש יומיומי עם ההתמודדויות האלה. התחלנו בעבודה סיזיפית ואיטית לעבור ממקום למקום, מהצפון ועד הדרום. יש מקומות שהחשש והסטיגמה הצריכו יותר עבודת הכנה, אך בסך הכול ענינו על צורך שהיה שם כל הזמן. נפגשנו עם צוותי רבנים של יותר מ־80 ישיבות. בסיומו של המסע קיימנו כנס בריאות הנפש עם יותר מ־150 ראשי ישיבות ורבנים. במקביל עברנו גם במדרשות שונות וקיימנו כנס לצוותי מדרשות".
השלב הבא כלל שני קורסים שנתיים העוסקים בבריאות הנפש שמיועדים לראשי ישיבות ור"מים. הקורסים נעשו בשיתוף עם איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות והגיעו אליהם 27 רבנים מ־25 ישיבות שונות. "מטרת הקורס היא לתת לרב את הידע הרלוונטי שהוא עתיד לפגוש בעבודה עם התלמידים. כל מפגש כולל למידה של נושא מסוים כמו חרדה, דיכאון, אובדנות וכדומה, ולאחר מכן עבודה צוותית משותפת סביב מקרים ודילמות שאיתם נפגשים הרבנים בעבודתם היומיומית". את הקורס מוביל ד"ר מייקל בנד, פסיכולוג קליני שעומד בראש מכון ארבל ובעל ניסיון רב בעבודה עם ראשי ישיבות לאורך השנים.
התגובות, לדברי ורד, מדהימות. "אחד מראשי הישיבות אמר לנו בסיום הקורס שהוא היה צריך לשמוע את הקורס הזה לפני 30 שנה". את ההשפעות של הקורס היה ניתן לראות כבר תוך כדי השנה האחרונה. "לאורך כל השנה הרבנים התקשרו להתייעץ בעקבות דברים שנלמדו בקורס. רק בשבועות האחרונים היו לצערנו כמה אירועים טראומטיים שהמכון ליווה בייעוץ ועזרה. המשמעות של רב שהיה בקורס ויודע על מה להסתכל, מה לשאול, ובכלל יודע שהוא צריך להתייעץ עם איש מקצוע כדי לתת מענה מדויק ונכון, היא הצלת חיים. באחד המקרים האחרונים, אחד מראשי הישיבות היה בקורס ממש תוך כדי האירוע והבין שעליו לנסוע באמצע ולהיות עם התלמידים".
ורד מדגים במקרה נוסף, גם הוא מהתקופה האחרונה. "באחד הפיגועים האחרונים, לאחת הישיבות שמשתתפות בקורס היה קשר קרוב אל הפיגוע. גם הם מיד הרימו טלפון וביקשו הדרכה על התנהלות בשעת חירום. במקרים כאלה לאנשי החינוך יש יכולת כבדת משקל לנווט את כל ההתנהלות להתנהלות מיטיבה ומותאמת רגשית, שיכולה לחסוך התמודדויות נפש עתידיות כמו פוסט־טראומה, דיכאון ועוד".
אחד העקרונות של העבודה במכון ארבל הוא קשר עם מטפלים יראי שמיים. "סוד החיבור הוא ביחסים הטובים ובהערכה ההדדית שיש בין הפסיכולוגים ובין הרבנים. אנשי המקצוע אצלנו מעריכים ומוקירים את עולם הישיבות. הם בוגרי ישיבות שונות כמו אור עציון, מעלה אדומים, תל אביב, הר עציון, מצפה רמון והר המור. ברגע שיש הקשבה ונותנים רשות זה לזה, אז אפשר לעבוד בשיתוף פעולה עמוק, מקצועי ומאוד יעיל. בסייעתא דשמיא הצלחנו לפעול ולעבוד באמון גדול עם כל הגוונים השונים שיש בעולם הישיבות והמדרשות".
ומה עושים לאחר שאנשי הצוות מזהים בעיה? "בנוסף לצוות הפסיכולוגים שלנו, שעובד מול הצוותים במוסדות, הוספנו כ־70 פסיכולוגים שבאים מתוך היכרות עם המוסדות הללו ואנחנו בעצם מפנים אליהם לטיפול. כך למשל, אם ראש ישיבה מזהה תלמיד שצריך טיפול והוא צריך באופן מיידי מטפל בדרום, אנחנו משתדלים לחבר אותו למטפל מתאים באזור".
"לטפל כבר בגיל התיכון"
מה היעדים הבאים?
"צריך פה שלושה צירי פעולה מקבילים. דבר ראשון, צריך תוכנית הכשרה מסודרת שכל רב ורבנית שמלמדים ונמצאים בקשר קרוב עם התלמידים עוברים. שנית, צריך איש מקצוע שבאופן קבוע מגיע למוסד ויושב עם הצוות לליווי והכוונה סביב ההתמודדויות שהם נתקלים בהן. ודבר אחרון, צריך להקים מרפאה מותאמת־תרבות לתלמידי ישיבות ומדרשות. הרבנים והרבניות מחפשים להפנות לאנשי מקצוע שמכירים ומעריכים את עולמם של המטופלים ואינם מפנים לכל אחד. אנחנו נמצאים בעומס גדול ומתקשים לתת מענה לכל הפניות שמגיעות אלינו. ניתן למצוא מרפאות מותאמות־תרבות כאלה בציבור החרדי, מרפאות בתמיכת משרד הבריאות עם יכולת לקבל מאות מטופלים בחודש".
ורד מבקש את התמיכה הממשלתית כגורם מכריע בסיפור. "חשיבות הנושא ניכרת גם בהתגייסות של משרד האוצר למשימה. השר סמוטריץ' הנחה את אנשיו לתת את מלוא הקשב לנושא. גורם נוסף שמסייע בידינו להוביל את התהליכים המקצועיים עצמם הוא סגנית השר מיכל וולדיגר. בימים אלו אנחנו עובדים עם סגנית השר על הסדרת כל נושא ההכשרות והמענים, ואנחנו מקווים שבעזרתה ובעזרת השר סמוטריץ', ושותפים רבים נוספים, נוכל בקרוב לתת פתרונות טובים ומקצועיים לילדינו".
גם הרב סליי מציין את נושא התקצוב כמכשול: "הבעיה העיקרית היא העלויות הגבוהות של הטיפול. כמו שיש יועצות בבתי הספר, כך גם המסגרת העל־תיכונית זקוקה לתקצוב של אנשי מקצוע מוסמכים שיהיו נכונים ושותפים לצרכים". לדברי הרב סליי, עולם המדרשות חייב פתרון מערכתי. "עשינו עד היום גיוסי תרומות למימון הטיפולים למעוטי יכולת או למשפחות שלא תמיד מכירות בהתמודדות של בנותיהן, כי מדובר בפיקוח נפש ממש. אבל זה לא פתרון למערכת. צריך תקצוב של תקנים לאנשי מקצוע שיהיו חלק מהמסגרת". הרב סליי מציין את חברות הכנסת מיכל וולדיגר ועידית סילמן שהתגייסו למציאת פתרונות לבנות המדרשות, ולצד ההוקרה על פעילותן הוא מדגיש: "אנחנו מצפים לפתרון האמיתי".
פתרון נוסף שמציע ורד הוא הקדמת רפואה למכה. "הרבה פעמים רבני הישיבות מגלים התמודדויות שהתחילו בגיל התיכון. לכן בשנה האחרונה, במקביל לעבודה מול מוסדות על־תיכוניים, עברנו ביותר מ־300 בתי ספר, ישיבות תיכוניות ואולפנות עם הדרכות בנושאי בריאות הנפש השונים, בעיקר סביב זיהוי מצוקות נפשיות. הנושא צובר תאוצה מדהימה. לכולם ברור ההבדל אם אתה תופס את ההתמודדות בתחילת הדרך או אחרי ארבע שנים. גם כאן זכינו לשיתוף פעולה נרחב מהנהלת החמ"ד בהובלת שוש נגר ובועז קולומבוס, ועד רשתות החינוך השונות כמו רשת צביה, אמי"ת, רוח הגולן ועוד".
עד שיגיעו התקציבים, יש מי שכבר פועל בקרב בני הנוער. לפני שבוע פגשתי בכנסת את מאור וולף מישיבת נועם ואת בני שפירר מישיבת חורב, שפועלים יחד לקידום המודעות הנפשית בישיבות התיכוניות. "אחותי התאבדה", משתף וולף, "ביום הרביעי לשבעה חשבנו איך לפעול כדי למנוע את המקרים הללו". שפירר מרחיב: "המטרה שלנו היא לממן טיפולים פסיכולוגיים לבני נוער שאין להם יכולת כלכלית. הם יעברו ועדה שמסננת את האנשים שצריכים טיפול. בנוסף לכך אנחנו רוצים להעלות את המודעות לבריאות הנפש באמצעות כנסים ואירועים". בינתיים הם זוכים לקונצנזוס חוצה מפלגות. שר הבריאות לשעבר ניצן הורוביץ, סגנית שר האוצר מיכל וולדיגר ועוד אישי ציבור כתבו בשבחם של השניים, שגם נאמו בוועדות הרלוונטיות בכנסת.
"תשאלו את מזכ"לי תנועות הנוער, גם שם זה קיים", מדגישה סגנית שר האוצר, חברת הכנסת מיכל וולדיגר. "כן התקבלו או לא התקבלו להדרכה, זה נמצא שם. לגבי המוסדות הגבוהים אני פועלת, יש לי קשר עם מכון ארבל, אבל זה לא מספיק. לצערנו אחת הישיבות שקרה בה לאחרונה מקרה קשה היא ישיבה שלא שלחה רבנים לקורס הזה, זה מציל נפשות. חקיקה עוד אין בתחום, אבל אנחנו כן בשלב של תקציבים, משאבים, תוכניות ורעיונות. אין לי יכולת לתקצב עמותות, אבל בהחלט נותנים תקציב לא מבוטל בדרכים המקובלות, דרך ישיבות ההסדר, המכינות, המשרד למשימות לאומיות של השרה סטרוק ועוד. אני עוזרת בכל דרך שאפשר, כולל תקצוב לגרעינים התורניים והמשימתיים, שם יהיו קורסים והכשרות להתמודדות עם קשיים נפשיים, בפרט בציבור הדתי. כדי ללמוד תורה צריך נפש רגועה".
***