השאלה אם יש לתלוש דגלי גאווה התלויים ברחוב, שנשאלה במדור 'שאל את הרב' בשבוע שעבר, זכתה למענה קצר, לפיו הדבר תלוי במחלוקת אם טוב עשתה רחל כשגנבה את התרפים. כמו כן צוין שעל תולש הדגל יושת קנס אם ייתפס, והאדם אינו חייב למחות במקום שבו הוא עלול להינזק. דומני שכל הקורא את התשובה יכול להתרשם שהכותב, הרב יעקב אריאל שליט"א, אינו ממליץ כלל על תלישת דגלי גאווה, אבל אדם המוכן להסתכן ורוצה לתלוש רשאי לעשות זאת, ולפי דעת חלק מחכמינו בעניין רחל והתרפים עושה מעשה חיובי. בדברים הבאים ברצוני להוסיף קמעא על דברים אלה, שכן השאלה הנ"ל מייצגת, לדעתי, גישה כללית מסוכנת החותרת לתקן ליקויים דתיים באמצעים כוחניים.
גניבת התרפים על ידי רחל רלוונטית לענייננו רק לפי הפרשנות שהתרפים היו צלמי אלילים שרחל גנבה כדי להפריש את אביה מעבודה זרה (בראשית רבה ורש"י). ברם, רוב הפרשנים הסבירו שהתרפים היו אמצעי קסם לגילוי נסתרות, שבאמצעותו יכול היה לבן לגלות את בריחת יעקב וכיוונה. בכל מקרה מעשה רחל הביא לתוצאות שליליות, שכן דברי יעקב לחותנו - "עם אשר תמצא את אלוהיך לא יחיה" - גרמו לדעת חז"ל למותה של רחל. ספר הזוהר אף כותב שרחל "נענשה שמתה... בשביל שציערה את אביה אף על פי שכוונתה לטובה" (חלק א קסד, ב).
מעשה רחל אינו יכול להיות דגם לחיקוי בגנבת חפצים פסולים של אחרים. הרי אף אם היה מסתיים בהצלחה, לא היה מקום ללמוד ממנו לנדון דידן, שכן לקיחת התרפים הייתה מונעת מלבן באופן ישיר וממשי לעבוד עבודה זרה, בעוד גנבת דגל גאווה אינה מונעת כל עבירה, אלא היא פעולת מחאה נגד חפץ שמשמעותו סמלית ותו לא.
מבחינה הלכתית ראוי לומר באופן ברור: תלישת דגל גאווה פסולה, משום שבדרך כלל היא כרוכה באיסור גזל ובאיסור גרימת נזק לרכוש, ו"אסור להזיק ממון חברו" (שולחן ערוך, חושן משפט שע"ח). תלישת דגלי גאווה, כמו גם מעשי מחאה אחרים, עולה בדעתם של אנשים דתיים בשל המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך". ואולם כבר כתבו ראשונים ואחרונים שאין ליישם מצווה זו כלפי אנשים זרים, ונסתפק בדברי מרן הרב קוק זצ"ל, שקבע כי כל הדינים שקשורים לשנאת הרשע מנוטרלים בזמננו, שכן "הנם נאמרים רק במי שכבר ברי לנו שקיימנו בו מצות תוכחה, וכאשר אין לנו בדור הזה ולא בכמה דורות שלפנינו, על פי עדות רבי עקיבא, מי שיודע להוכיח" (אגרות הראי"ה רס"ו).
אותה מוטיבציה ואותה אינטואיציה שדוחפות אדם לפגוע בדגלי גאווה, מניעות אנשים לפעולות פוגעניות אחרות. אנו עדים לגישה זו בקרב חוגים חרדיים קיצוניים שפוגעים ברכוש פרטי או ציבורי במאבקם, לדוגמה נגד חנויות למכירת מכשירי טלפון שלא קיבלו הכשר. השתלטן הפוגע בטוח שהאמת כולה שלו, ושהשלטתה על המרחב הציבורי היא בגדר זיכוי הרבים, גם אם הדבר כרוך בגרימת נזק, צער או בושת לאחרים, שכן בתפיסתו המטרה מקדשת את האמצעים. דא עקא שאין זו דרך היהדות, וגישה זו עומדת בסתירה גם למוסר הטבעי ולדרך ארץ שקדמה לתורה. איש מאיתנו לא רוצה לחיות בעולם של בריונות ובחברה שבה "כל דאלים גבר". עלינו להפנים את העובדה שבחברה הטרוגנית הסובלנות הכרחית ואינה רק המלצה.
מעבר לכל זאת, נקיטת פעולות כוחניות או פוגעניות היא בדרך כלל קונטרה־פרודוקטיבית ופועלת כחרב פיפיות. כזאת הייתה חרבו של רוצח שירה בנקי ז"ל במצעד בירושלים לפני שבע שנים. נציין, ללא כל השוואה, שגם שימוש בסיסמאות פוגעניות כגון "מצעד הבהמות" ושאר נאצות ותוויות, מסב נזקים לכל הצדדים: למזיק, לניזק ולחברה כולה. התנהגות כוחנית גוררת מטבעה כוחניות נגדית, ואם לדוגמה תתפשט נורמה של הסרת דגלים ושלטים של להט"בים, הדבר יגרום דווקא להתרבותם ולפגיעה נגדית בחפצים ובסמלים שכנגדם, וכבר נתקלנו במקומות שבהם אנשים המבוהלים מהדתה פגעו במזוזות או בחוטי עירוב.
פעילות כוחנית ופוגענית מרבה שנאה ואלימות בישראל, גורמת חילול השם, ואחריתה מי ישורנה. על כך כתב רמח"ל בספרו 'מסילת ישרים': "המוכיח חוטאים במקום או בזמן שאין דבריו נשמעים, גורם להם להתפרץ יותר ברשעם ולחלל ה' להוסיף על חטאתם פשע" (פרק כ). לפיכך נסכם בשפה ברורה ובנעימה פסוקה: הכוחניות פסולה ומזיקה, ונוסף על כך יוצא שכרה בהפסדה.
הכותב הוא רב היישוב ניר עציון, נשיא 'נאמני תורה ועבודה'
***