לקראת הבחירות לרבנות הראשית אנו עדים לשני ריטואלים כמעט קבועים: האחד – העיסוק האינטנסיבי בקרב קבוצות שונות בציונות הדתית בבחירות. השני – הסיכוי הקלוש שייבחר רב ציוני־דתי, כי החרדים שוב לא סופרים את המועמדים עם הכיפה הסרוגה.
הבחירה ברב מאיר כהנא כנציג הציונות הדתית לתפקיד הרב הראשי האשכנזי הכתה בהלם רבים ורבות בציונות הדתית. אודה שגם אני לא האמנתי שוועדה אשר נועדה כל כולה לבחירת רב אחר, תתהפך על יוזמיה ותקבע עובדות אחרות בשטח. סביב כינוס הוועדה הרוחות רחשו, ובצדק, לאור הרכבה הבלתי מאוזן, ובייחוד העובדה שלא הוזמנו אליה נשים, מורות הלכה ורבניות. גם העובדה שגוף רבני הוא זה שממליץ מי יהיה נציג הציונות הדתית כולה יש בה טעם לפגם, והיה אפשר לשלב נציגי ציבור מתחומי פעילות נוספים.
אך בסופו של דבר, כל זה לא משנה. הציונות הדתית – התנועה, לא המפלגה – עסוקה בעצמה ובמלחמות הפנימיות שלה, אבל האספה הבוחרת את הרבנים הראשיים ממש לא מחויבת להחלטות של ועדות וולונטריות, חשובות ככל שיהיו. האספה מורכבת מ־150 חברים, 80 רבנים ו־70 נציגי ציבור. קבוצת הרבנים כוללת בעיקר רבנים מקומיים, דיינים ומינויים של הרבנים הראשיים. קבוצת נציגי הציבור מכילה בעיקר ראשי רשויות מקומיות, ראשי מועצות דתיות ונציגי הממשלה והכנסת.
ניתוח פשוט של הגוף הבוחר הנוכחי, בלי קשר לשאלת מועד הבחירות, מראה כי יש מספר קבוצות שיש להן כוח משמעותי בתוכו. הקבוצה הראשונה היא ש"ס, המפלגה ששלטה במערך שירותי הדת בשלושת העשורים האחרונים, ובהתאם - הרבנים שלה וראשי המועצות הדתיות שלה חזקים בגוף הבוחר. קבוצה נוספת היא דגל התורה – הזרם החרדי הליטאי הפוליטי, שגם לה כמה עשרות רבנים ונציגי ציבור המזוהים עימה. קבוצה שלישית היא חב"ד, שלה דריסת רגל של כמה רבנים. הרביעית היא קבוצה גדולה אך לא מאוחדת פוליטית – ראשי רשויות חילונים, רובם בעלי נטייה ליברלית, אשר סביר שייטו להצביע למועמד מתון, אך יש להם שיקולים פוליטיים נוספים, אם בתוך הרשות המקומית ואם בקשר עם שרים שונים מהממשלה. הקבוצה האחרונה והקטנה ביותר היא של נציגים ספורים המזוהים עם הציונות הדתית - חלקם עם החלק הליברלי שלה וחלקם עם החלק החרד"לי. בפועל, הכוח של הקבוצה הזו, גם אם תתאחד, קטן מאוד.
באחת ממערכות הבחירות האחרונות, ארגון רבני ורבניות 'בית הלל' ערך כנס בנושא דת ומדינה בהשתתפות איילת שקד, בצלאל סמוטריץ' ויועז הנדל. שקד הגיעה לאחר סיום כהונתה כשרת המשפטים, ונשאלה שם האם יש סיכוי להביא לבחירת רב ראשי ציוני־דתי. היא טענה שלשם כך יש להשפיע על עיצוב הגוף הבוחר בתנאים הנוכחיים, שכן הסיכוי לשינוי חקיקה שישנה את הגוף הבוחר הוא נמוך.
אך הגוף הבוחר מורכב מבעלי תפקידים קבועים, רובם מכהנים זה שנים, ורבים מהם הצביעו גם בבחירות הקודמות לרבנות הראשית, ב־2013. הסיכוי לעצב אותו מחדש בלי שינוי חקיקה שנתיים־שלוש קודם הבחירות גם הוא אינו גבוה, ועדות לכך היא העובדה שמתן כהנא, בתור השר לשירותי דת, כמעט שלא השפיע על הגוף הבוחר לאחר שנה של כהונה.
בסופו של דבר כדאי להתעורר ולהבין שהבחירות לרבנות הראשית יוכרעו בשיחה בין אריה דרעי למשה גפני. בעידן שבו כבר אין גדולי תורה משמעותיים שקובעים את המהלכים, האישים האלה כנראה יכריעו את התהליך. העובדה שגפני מיהר להכריז שדגל התורה תעמיד מועמד משלה לתפקיד הרב הראשי האשכנזי אינה קשורה לבחירתו של הרב מאיר כהנא כמועמד הציונות הדתית, זה היה רק תירוץ לעשות מה שמלכתחילה היה ברור שיקרה.
מי שהרבנות הראשית עדיין יקרה לליבו, למרות חוסר הרלוונטיות שלה כיום לרוב החברה הישראלית, חייב להבין שהשינוי לא יגיע מבחירת מועמד כזה או אחר, גם אם מאה רבנים עם כיפה סרוגה יגידו שהוא המועמד שלהם. שינוי קורה בתהליך ארוך, ולא כשנזכרים חצי שנה לפני הבחירות. אולי כדאי לקיים עוד דיון, בוועדה מאוזנת הרבה יותר, על שאלת היסוד – האם הרבנות הראשית עדיין רלוונטית לציונות הדתית?
הכותב הוא מנהל מרכז יהדות ומדינה של מכון הרטמן
***