כפי שאני עושה תמיד, גם את ההרצאה שלי בפרוורי תל אביב התחלתי בסריקת הקהל לאיתור עושי צרות. בשורה השנייה ישבה אישה גבוהה בחולצה ספורטיבית ולא־בינארית בעליל, בהתה בנחישות באיזה מרחק בינוני, ככל הנראה מרוכזת באיזו מחשבה. כמה שאלות אחרי תחילת האירוע היא הסתערה לעבר הבמה, תרמיל מונח על כתף אחת, זרוע מושטת כמו אלה: "גברת שרייר, תהיתי אם תהיי מוכנה ללחוץ לי את היד!"
חשבתי שנותרתי רגועה במקומי, אבל הסרטונים אינם משקרים: קפצתי אחורה במושב שלי, בזמן שחיכיתי שהאבטחה תהדוף אותה. "אני בן אדם! אני לא מחלה!" זעקה שוב ושוב, במבטא שמוכר לי היטב, ממש כמו שלי: אמריקני.
האם יש לישראל בעיית אידאולוגיה מגדרית? משיחות רבות שקיימתי במהלך השנה האחרונה עם הורים מודאגים לבנות, אני מסיקה שכן. אידאולוגיה מגדרית היא ללא ספק ייבוא מאמריקה, אם כי זה מנחם רק במעט את ההורים המבוהלים ברעננה ובתל אביב – כמו גם, לצורך העניין, בערים רבות בספרד ובצרפת ובמקומות אחרים ברחבי המערב שבהם צעירים צופים בסדרה 'אופוריה' וצועדים למען ג'ורג' פלויד.
אז למה לתקוע אצבע בעין? למה לנסוע לתל אביב - אחת הערים המזוהות בעולם כשמאל פרוגרסיבי, שבה מאות מחו על צאתו לאור של ספרי 'נזק בלתי הפיך' בעברית? רבים שאלו אותי למה לדבר במוקדי שמאל כמו תל אביב, כשיש ערים סבירות לחלוטין כמו ירושלים, שבהן אוכל לפגוש מעריצים ולקדם מטרה משותפת. השואלים רומזים לעיתים קרובות שהתגובה היא באשמתי – שאני גורמת לצרות בכוונה.
אין פה תנועת מטוטלת
בבסיס השאלה הזו עומד כשל, מעין התנשאות כוזבת הנושאת עימה אמונה במטאפורות כמו גאוּת ושפל, מטוטלות, ומאובנים אופנתיים כמו מכנסיים מתרחבים: שאם כולנו נוריד ראש, הקיצוניות הטרנסית תוריד את הראש, תדעך ותיעלם כמו נוצות בפוני וברייקדאנס.
אידאולוגיה מגדרית אינה מטוטלת, והיא לא תנוע בחזרה עם עזרה קלה מכוח האינרציה. האידאולוגיה המגדרית היא דת פונדמנטליסטית, חסרת סובלנות, הדורשת שמירה קפדנית על הדוקטרינה, ומוכוונת לאיסוף מאמינים חדשים.
השימוש שלי במונח "דת" אינו מטאפורי. הכניסה לדת זו מתחילה בטבילה: בחירת כינויים, ולעיתים קרובות אף שם חדש ממש, המתקבלים בכל החגיגיות (ועוד יותר מזה) של המרת הדת. היא מטיפה באגרסיביות; דרך משפיעני הרשתות החברתיות, הטוענים שהם מכירים את ה"אני" האמיתי של הנערה טוב יותר מהוריה, ושהם אוהבים אותה יותר משהוריה יאהבו אי פעם; מטפלים, מורים ויועצי בית ספר הפכו למטיפים עבור אין־ספור ילדים בבתי הספר האמריקניים.
אין שום הוכחה פיזיולוגית לכך שלכל אחד מאיתנו יש זהות מגדרית מופשטת, כמובן. למעשה, ייתכן שניתן להפריך זאת; הראיות נגד הטענה הזו רבות מספור. אבל להם זה לא משנה. חסידי האידאולוגיה המגדרית מקבלים זאת באמונה שלמה. התפיסה שכל אחד מאיתנו נולד עם זהות מגדרית הידועה רק לנו, הניתנת להפרדה מוחלטת מהפיזיולוגיה שלנו, מדמיינת את הזהות המגדרית כגרסה החילונית של הנשמה.
האידאולוגיה המגדרית מפוקחת על ידי חוקי חילול הקודש כמו אלה שנחקקו בקליפורניה ובניו יורק, אשר מטילים עונשים פליליים ואזרחיים על עובדי שירותי הבריאות שמטילים ספק במגדר המוצהר של החולים, ועל בעלי בית שפונים אל הדיירים תוך שימוש מכוון במגדר השגוי. ומחוץ לספר החוקים, מרבית הרשתות החברתיות יַגלו אותך במהירות אם נתפסת בחילול הקודש (כלומר, ציון מגדר שגוי, קריאה בשם ה"לא נכון" וכו'). במכללות אוכפים את החוקים הללו בזחיחות כה רבה, עד שהם מופרים לעיתים רחוקות בלבד; ממש כפי שמספר חילולי הקודש במֶכּה שואף לאפס.
חסידי האורתודוקסיה המגדרית שומרים את זעמם הגדול ביותר לכופרים, "מבטלי המעבר", אלה שפעם הזדהו כטרנסג'נדרים ואז ביצעו פניית פרסה וחזרו להזדהות עם המין הביולוגי שלהם. רמת הנידוי והשנאה שסובלים אנשים אלו באמריקה כיום תהיה מוכרת לכל מי שניסה לעזוב קהילה דתית אורתודוקסית מלוכדת.
ולבסוף, האידאולוגיה המגדרית עמוסה בחגים – אחד או שניים מדי חודש, למעט באוגוסט (אין צורך בחגיגה – כך נראה – כשאין בית ספר). לימים אלו מיוחסת כל הקדושה המיוחסת לחגים הדתיים. למשל, יהיו שיגידו: "אני לא מאמין שאביגיל תקבע את ההרצאה שלה רגע לפני חודש הגאווה". כל המוסדות הגדולים נוהגים – או שמא נאלצים? - לחגוג גאווה באמצעות שינוי הלוגו שלהם כך שישלב את דגל הגאווה. המוסדות הללו אינם מציינים כך אף חג אחר, אפילו לא את חג המולד.
כל זה מוביל אותנו לכך שאידאולוגיה מגדרית אינה גאוּת, והיא לא תיסוג לאחור בגלל כוח המשיכה של הירח.
חסידי האידאולוגיה היו מוכנים לאיים על כל מקום תל־אביבי שהעז לארח את ההרצאה שלי, ולדרוש מרשתות הספרים המובילות בישראל לסרב למכור את ספרי. בדומה לעובדי אמזון וספוטיפיי באמריקה שהתפטרו בגלל סירובן של החברות למחוק את הספר או הראיונות שלי, חסידי המגדר אינם מסתפקים בביקורת כלפיי או בסירוב לקרוא את הספר שלי בעצמם; הם דורשים עולם שבו איש לא יוכל לשמוע את דברי הכפירה שלי, לקרוא את כתביי או להשיג את הספר שלי.
לא מדובר במכנסיים מתרחבים. זה אפילו לא דומה לוויכוחים סוערים אחרים באמריקה, כמו אלה על הפלות או על נשיאת נשק. כאשר האידאולוגיה המגדרית יוצרת־מחדש בדמותה את המוסדות בארצות הברית וממשטרת את שפתם, הדבר דומה להשלטת חוקי השריעה. חברות אנושיות שממושטרות על ידי חוק דתי אינן נוטשות אותו מרצונן.
הפסד קטן עבור הניצחון הגדול
אז למה כל כך הרבה אמריקנים מאמינים שה"גאות" הזאת תתהפך? כי החסידים מצטיינים במרמה.
חשבו על הרגעים מהשנה האחרונה שבהם היה נראה שעיתונים וכתבי עת ליברליים ושמאלניים כמו הניו יורק טיימס, חצו קווים מחנאיים ואפשרו סוף סוף לפרסם מאמרים חשובים שהגנו על ג'יי קיי רולינג (מחברת סדרת הארי פוטר), שלוש שנים לאחר שהושמה ללעג בכל העולם כיוון שהעזה לדחות את האורתודוקסיה המגדרית. או את המאמרים האחרונים המודים בסיכונים של רפואה מגדרית, שנתיים וחצי לאחר שספרי שלי הצביע על אותם סיכונים בדיוק, ויותר משנה אחרי שאנגליה, פינלנד, צרפת ושוודיה הפסיקו או צמצמו טיפולים מגדריים בילדים בגלל הסיכונים הללו. כתבות אלו אינן מייצגות את תחילתו של ויכוח אמיתי בפרסומים שסירבו לו, ואין לטעות ולפרשם ככאלה.
הם בסך הכול פיון, חייל קטן המוקרב מתוך רצון לנצח במלחמה גדולה יותר. שמרנים כמו טאקר קרלסון, שהנחה בעבר את תוכנית חדשות הכבלים בעלת הדירוג הגבוה ביותר בקרב הרפובליקנים והדמוקרטים כאחד, הפעילו לחץ על התקשורת הממסדית בדמות מיליוני צופים. כשמספיק חום מתאסף במטבח, אפילו הניו יורק טיימס חייב לפתוח קצת את החלון.
אבל טאקר איננו. הוא גורש מהחדשות בכבלים, והמאמינים האדוקים, שמעולם לא היו מעוניינים בדיון, ידאגו שהעיתונים שלהם יימנעו ממנו. הם יכרתו איבר אם יצטרכו, יתכחשו לכישלונות המביכים ביותר שלהם, ויביעו התנגדות סמלית רק כדי לחזור להילחם שוב ביום הבא ולהבטיח את הניצחונות הבאים שלהם. הם יוותרו על המינימום ההכרחי, ורק מאוחר יותר יתברר שזהו מצג שווא, ושיהיה הרסני להישאר באותו המסלול. זהו שינוי כיוון טקטי, לא נסיגה, והוא אינו מסמל עידן חדש של דיונים כנים בנושאים האלה בתקשורת המיינסטרים או במוסדות הגבוהים.
כשפרסמתי את 'נזק בלתי הפיך' לפני שלוש שנים, חזיתי שתביעות רשלנות רפואית יפסיקו את ההדבקה החברתית והאסון חסר האחריות של רפואת המגדר בילדים. אני כבר לא כל כך בטוחה. נכון לעכשיו, מעט מדי רופאים מוכנים להעיד בבתי המשפט. תמיד אותו קומץ שמות – המעטים האמיצים והמכובדים – נגד גדוד הולך וגדל של "מומחים" אידאולוגים, שהוחתמו לאחרונה בחותם המגדר ומוכנים למסור את נפשם על רעיון שהוא כל כך דמיוני, עד שרק מאמין אמיתי יכול לאחוז בו.
אם אידאולוגיה מגדרית (או נעורות - תרבות ה'ווק' - קונסטלציה של דתות פרוגרסיביות קיצוניות שהורתן באקדמיה) הייתה מטוטלת, כל מנהלי ה"גיוון, שוויון והכלה" שהועסקו במספרים מדהימים היו מפוטרים, מחלקות אקדמיות היו מגייסות סגל שמרני, וסטודנטים שמרנים היו שבים לקמפוסים כדי ללמוד תוכניות חדשות. מדינות כמו קליפורניה היו מבטלות חוקים המאפשרים לעבריינים גברים להזדהות בבתי כלא לנשים. נערות היו רשאיות שוב לפרוח על המגרש ובבריכה האולימפית, ולהתאושש שוב בחדרי ההלבשה שלהן בבטחה.
אנחנו לא צפויים לראות את ההיפוכים האלה. לא עד שהוויתורים ייכפו על ידי קבוצה עם רמת אמון זהה בצדקת הדרך.
זה ההימור. אני מדברת אל הקהל בקצב של שעון מתקתק: כל כך הרבה מטיפים מגדריים מסיימים לימודי רפואה ומשפטים, משיגים תארים בעבודה סוציאלית והופכים לשופטים.
אז לא, אני לא אוהבת את התחושה של צעירים שצורחים לי בפרצוף. אבל יש משהו שאני חוששת ממנו יותר מהזעם של מאות קנאים צופרים ומכים בתופים: העולם שהם שואפים ליצור, שבו האמת אינה מוצאת דריסת רגל ולצדק אין דורש.
***