התמונות הקשות מזירת הטבח ביפיע שליד נצרת ביום חמישי שעבר רק הדגישו את גודל הבעיה שבה שרויה מדינת ישראל.
נכון לכתיבת שורות אלה, מאז תחילת שנת 2023 נרצחו בחברה הערבית 102 בני אדם - מספר שלפי הסטטיסטיקה עוד צפוי לעלות בין מועד כתיבת הכתבה לקריאתה. מדובר בקצב הרציחות הגבוה ביותר אי פעם בחברה הערבית במדינת ישראל, ועושה רושם שרשויות אכיפת החוק אינן מצליחות לטפל בתופעה ולו במעט.
הנתונים מספרים את הכישלון. בשנת 2022 הוגשו בסך הכול 12 כתבי אישום על מקרי רצח בחברה הערבית, מתוך 96 אירועים שבהם נרצחו 111 בני אדם. בשנת 2023 המצב רק מתדרדר, ובפחות מעשרה אחוזים ממקרי הרצח מוגשים כתבי אישום. בינתיים, ברחוב הערבי שוררת תחושת ייאוש.
"התחושות איומות. אפילו בתוך הבתים אנשים לא מרגישים בטוחים", אומר אחמד אבו סוויס, כתב החברה הערבית בערוץ 'מכאן' בתאגיד השידור הישראלי. "אנשים חיים בתחושה שבכל רגע נתון אתה יכול להיות מעורב באירוע שבסופו יירו עליך. אתה יכול אפילו להיות סתם הולך רגל שבגלל טעות בזיהוי יחסלו אותו. זאת מציאות שלמי שלא חי בתוכה קשה לתפוס אותה, אבל ככה נראים חיינו כיום. תסתכל על המספרים. אפילו במלחמות אין כל כך הרבה הרוגים".
איך החברה הערבית הגיעה למצב הזה?
"זה סיפור מורכב וכואב. מרבית החברה הערבית רוצה לחיות בשקט ובשלום ולפרנס את המשפחות שלהם. אבל לצערי אחוזים הולכים וגדלים בחברה החליטו שהדרך שלהם לחיים הטובים כביכול היא חיי הפשע. בעבר זה היה קומץ. היום, לצערי, אי אפשר לומר את זה. יש לכך הרבה סיבות, אחת מהן היא חוסר האכיפה של הפשיעה בחברה הערבית. כשמישהו נעצר על אחזקת נשק, בתוך שבוע הוא משוחרר. איזו הרתעה יש במצב כזה? איזה מסר עובר לעבריינים הללו, שלא פעם הם צעירים? המסקנה שלהם היא שבסך הכול העיסוק בפשיעה משתלם, כי אומנם מקבלים שבוע במעצר, אבל אחר כך חוזרים לרחוב עם הכסף שהרוויחו מהפשע. הענישה כיום לא מתאימה לסיטואציה, וזה עוד לפני העובדה שכמעט אין פיענוחים".
מה מושך צעירים רבים כל כך בחברה הערבית לפשע?
"הם לא סופרים אף אחד. הם רוצים הכול מהר והרבה. הם רוצים להתעשר כאן ועכשיו. הם רוצים לנהוג ברכבי פאר בגיל 18, ואם אפשר להרוויח כמויות אדירות של כסף כבר בגיל 16 - מה טוב. אין להם אף אחד שאומר להם שלא ככה עובדים החיים. אין להם כבוד לדמויות שמסורתית היו בעלות ההשפעה בחברה הערבית, כמו השייח'ים וההורים, והם לא רואים במודל החיים של הדור המבוגר מודל מוצלח לחיים טובים. אני למשל כבר 25 שנה עיתונאי, אני מסתובב בכל הארץ, ויש תקופות שאי אפשר להשיג אותי מרוב עומס. ואז מגיע ילד שצעיר ממני ב־25 שנה, שחי בלי לחצים ובלי מסגרת, עם הרבה יותר כסף ורכבי פאר. הצעירים מסתכלים על המציאות הזאת ואומרים לעצמם שאין צורך לעבוד קשה, לעשות תארים אקדמיים וללכת במסלול הרגיל, כי אפשר להשיג הרבה יותר בפשע".
מה שאתה מתאר זה חברה שהולכת ומתפרקת.
"בוודאי. אין היום ספק לאף אחד שהחברה הערבית בכללותה מתפרקת. וזה לא טוב. כולנו רואים את התוצאות. בחברה הבדואית המצב גרוע, אבל עדיין הרבה יותר טוב מאשר בחברה הערבית הרחבה, שכבר מפורקת לחלוטין", מפתיע אבו סוויס. "החברה הבדואית, לצד הסטיגמות עליה, היא עדיין חברה יותר מלוכדת ויותר שמרנית, מצייתים בה יותר לחוק ולחוקים של השבט. גם שם יש תהליכי התפרקות, אבל בחברה הערבית הכללית התהליך הזה כבר הושלם. קם דור צעיר שחושב שהוא המחליט והוא זה שיודע הכול".
מי היה אמור למנוע את זה?
"קודם כול, יש גם אחריות למדינה. התשתיות האזרחיות בחברה הערבית עלובות. מערכת החינוך גרועה, המשטרה לא ממש מתפקדת, והרחובות נראים רע מאוד. אבל להפנות את האצבע המאשימה רק כלפי המדינה זה לא נכון. גם לנו, בתוך החברה הערבית, יש אחריות גדולה מאוד על מה שנעשה אצלנו. לא מספיק לתלות תקוות בממשלה ובמשטרה. זה שינוי שצריך להתרחש בתוך החברה הערבית עצמה. הרוב בציבור הערבי לא מרחיק ומחרים את גורמי הפשיעה. בדיוק להפך - נותנים להם כבוד רב, כולם מברכים אותם לשלום ברחוב או ב'פרלמנטים' השונים. סוחר סמים, שלא אמור להיות לו שום מעמד בחברה בריאה, זוכה לכבוד של מנהיגים. במקום שמעמדם של הגורמים האלה ילך ויידחק, החברה הערבית מאדירה אותם. וזה גורם לכל מי שמסתכל מסביב, במיוחד צעירים, לרצות גם להגיע לאותו מקום".
הציפייה של אבו סוויס, ושל רבים בחברה הערבית, היא שהאוכלוסייה המשכילה תוביל את הקו הלעומתי נגד הפשיעה, והיא זאת שתוביל את ההנהגה במגזר. אלא שזה, הוא אומר, לא קורה. יתרה מזאת, הוא מסביר שהנציגים הערבים בפוליטיקה הם חלק מהבעיה. "מי שתפסו את ההנהגה בחברה הם לא האנשים המשכילים, שהפקירו את הזירה. נציגי החברה הערבית כיום הם אנשים שטוענים שעזבו את חיי הפשיעה, אבל איך אפשר להאמין לזה כשרואים את המצב?"
לאן נעלמו המשכילים?
"הם התייאשו. הם ויתרו והחליטו להסתגר בתוך עצמם, מתוך תקווה שהפשיעה תישאר מחוץ לגבולות הכפרים שלהם. אבל זה לא עובד. תסתכל על ערערה, שמכונה כפר הרופאים בגלל הריכוז הגבוה של רופאים בו. כל לילה שם נראה כמו זירת מלחמה. ירי בלתי פוסק של שעות על גבי שעות. זאת המציאות הכואבת של החיים שלנו".
"חוק מרוסן מאוד"
המציאות הזאת, כאמור, כבר גבתה את חייהם של למעלה ממאה אזרחים מתחילת 2023. מי שאמורים לתת מענה לבעיה הם משטרת ישראל והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. אלא שהמשטרה אינה מצליחה לפענח למעלה מ־90 אחוזים ממקרי הפשיעה במגזר, והשר בן גביר, שקיבל בתקציב המדינה האחרון תשעה מיליארד שקלים לטיפול בבעיה, עדיין לא יצא בתוכנית מסודרת להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית. כמובן, היה בלתי אפשרי ליישם את הדברים בפרק הזמן המזערי שחלף מאז העברת התקציב, אבל התוכניות לשם כך כלל לא הוצגו. במקום זאת ההצעות שהגיעו מכיוונו של בן גביר הן הקמת המשמר הלאומי - שלא לגמרי ברור כיצד יוכל להתמודד עם הבעיה, ונכון לעכשיו נמצא בקשיים חוקיים כבדים, וההצעה החדשה של הימים האחרונים, שמדברת על הכנסת השב"כ לסיוע מודיעיני למשטרה.
בשביל לגייס את השב"כ להתמודדות עם הגל הפשיעה בחברה הערבית יש צורך לשנות את פקודת השב"כ, כיוון שהיום אסור לארגון לפעול בתוך שטחי ישראל שלא כנגד פעילות טרור. מי שמקדם בימים אלה את תיקון החקיקה הוא חבר הכנסת אליהו רביבו, מרכז הקואליציה בוועדת הכספים ויושב ראש הוועדה לעובדים זרים. בשיחה עם 'בשבע' מסביר רביבו שלמרות שמדובר בצעד עם השלכות שנויות במחלוקת קשה, כמו שנוכחנו לדעת בימי הקורונה, זהו צעד הכרחי בשלב זה, גם אם מדובר בפלסטר זמני בלבד. "הגענו למצב שאין ברירה אלא להכניס את השב"כ לאירוע, כי המצב פשוט בלתי נסבל. אנשים מתים כמעט בכל יום סתם. נשים וילדים לא יכולים ללכת ברחוב בביטחון שיחזרו הביתה בשלום. הלוואי ולא היה צריך את השב"כ, אבל המשטרה הראתה שכרגע אין לה יכולת להתמודד עם היקפי הבעיה. היא עושים המון, אבל כרגע צריכה עוד עזרה מבחוץ, עם כלים, יכולות וידע שאין לה ויש לשב"כ".
אבל לא מדובר בכלי שיפתור את בעיית הפשיעה בחברה הערבית, אלא לכל היותר ימתן אותה לזמן קצר.
"נכון. השב"כ לא יפתור את כל הבעיות שיש בחברה הערבית. בשביל זה צריך הרבה יותר מאמצים, שכוללים השקעות תקציביות נרחבות ותוכניות ממשלתיות מסודרות. אבל גם אם מחר בבוקר נכריז על כל זה, עד שנראה את ההשפעה בשטח יעברו שנים. אנחנו צריכים להתחיל איפשהו, וזה האמצעי שיש כרגע בידי המדינה כדי להפחית משמעותית את הרציחות בטווח המיידי".
איך השב"כ יסייע לעצור את הפשיעה בחברה הערבית? הרי בסוף מדובר על ארגוני פשיעה וחמולות שנלחמים זה נגד זה.
"קודם כול, צריך להבין את הלוגיקה שעומדת מאחורי ההצעה. אחד הדברים שהבנו אחרי פרעות שומר החומות הוא שארגוני הפשיעה הערביים הופכים מפליליים ללאומניים בניד עפעף. כלומר, חוץ מהמציאות האיומה של המגזר הערבי, אנחנו מדברים גם על פצצות מתקתקות נגד המדינה כולה. ברגע שהם נכנסים לפעילות טרור, בלאו הכי יש לשב"כ סמכות לפעול נגד הגופים האלו, אז למה לא להקדים תרופה למכה?"
החשש הגדול הוא מכך שבשורה התחתונה, אתה מאפשר לגוף ביון לרגל אחרי אזרחי ישראל.
"אלה חששות מובנים לגמרי. לכן יצרנו חוק מרוסן מאוד, כזה שנותן מענה לכל הבעיות הללו. בשביל שהשב"כ ייכנס לטפל בבעיה צריך שיתוף פעולה מלא בין המפכ"ל לראש השב"כ, בהנחיית ראש הממשלה. זה אירוע מרסן. בסוף חשוב לזכור - מי שאין לו מה להסתיר לא צריך לחשוש. היחידים שצריכים לפחד הם אותם ארגוני פשיעה, וזאת המטרה שלנו".
ועדיין, בזמן שיד אחת של הכנסת חוקרת את המשטרה על זה שהיא ריגלה אחרי אזרחי ישראל, היד שנייה מכניסה גוף ריגול שלם שיעשה אותו דבר בדיוק.
"אתה צודק, אבל זה לא אותו דבר. המשטרה החזיקה בפגסוס בסך הכול שנתיים, ובזמן הזה היא הספיקה להשתמש בתוכנה מאות פעמים נגד אזרחי ישראל, ופעמים רבות בניגוד לחוק. לשב"כ יש את הטכנולוגיות האלה כבר שנים, ומעולם לא שמענו על ניצול לרעה של היכולות הללו. לשב"כ יש נוהלי עבודה מאוד ממוקדים. הוכח שאפשר לסמוך עליו שלא ינצל את הכלים האלה לסגירת חשבונות ולפנקסנות. והלוואי שלא נצטרך להשתמש בשב"כ, והמשטרה תוכל לעשות את העבודה במלואה לבד".
דרושה דירקטיבה
רעיון הכנסת השב"כ לטיפול בפשיעה במגזר מעורר חשש נוסף, והוא פגיעה בכשירותו לסיכול טרור, שזה עיקר תפקידו. "לא פשוט לקחת את השב"כ לאירוע, כי לשב"כ יש את התפקידים שלו בסיכול טרור, ואין לו אמצעים בלתי מוגבלים", אומרת טליה לנקרי, לשעבר בכירה במטה לביטחון לאומי. "כל כוח אדם ואמצעים שמופנים לטיפול בפשיעה הערבית באים על חשבון היכולת לסכל טרור. זה עוד לפני שאנחנו מדברים על הפן המשפטי המאוד מורכב, כי השב"כ לא אמור לפעול נגד אזרחי המדינה, ובעיה שלישית היא שפעילות בהיקפים כאלה עלולה להוביל לחשיפה של שיטות פעולה, מה שיקשה על ביצוע המשימה העיקרית של הארגון - סיכול טרור".
אם זה כל כך מורכב ועלול להוביל לפגיעה ביכולת לסכל טרור, למה ללכת לצעד הזה?
"מדובר בשיקולים של רווח והפסד. מדינת ישראל הגיעה למצב שהיא נואשת לעזרה. הרי מה השר לביטחון הפנים משדר בהצעה הזאת? שהוא מרים ידיים לשמיים וזועק לעזרה. השב"כ הוא זה שיכול לעזור כרגע, אבל זה רק פלסטר. אם כל מה שיעשו זה רק להכניס את השב"כ, אנחנו נראה שיפור בטווח המיידי, אבל בעוד שנה נחזור שוב לאותה סיטואציה. צריך שינוי רוחבי בתפיסה, שלצערי לא קיים כיום. אי אפשר להזניח בעיה ולצפות שהיא לא תחמיר. העולם לא עובד ככה".
מה כולל שינוי התפיסה שאת מדברת עליו?
"שלושה מעגלים. הראשון, שדרוג המשטרה. המשטרה מורעבת, רזה במיוחד, ונטולת יכולת לטפל באירועים כאלה. נוסף על כך, מי שקובע כיום בפועל את סדר העדיפויות של המשטרה הוא לא הדרג המדיני, אלא המשטרה עצמה. זה נובע כמובן מהמבנה של המשטרה ומהבידול החוקי בין המשטרה לשר לביטחון הפנים. אנחנו רואים שבמשרד הביטחון זה לא ככה. אם ראש הממשלה מגדיר שאיראן היא איום קיומי שמולו צריך לפעול, המערכת כולה מתכווננת לפי המצפן הזה. למשטרה אין מצפן כזה, בעיקר כי לפי פקודת המשטרה, היא לא סרה למרותו של הדרג המדיני".
במציאות החוקית הנוכחית, האם יש מישהו שיכול לתת את הכיוון הזה של סדר העדיפויות?
"בוודאי. השר לביטחון הפנים יכול לקבוע את המדיניות. העניין הוא שצריך בשביל זה מערכת יחסים תקינה בין המפכ"ל לשר, נוהלי עבודה תקינים ותהליכי ארגון תקינים. לא צריך חוק לזה, אלא עבודה מסודרת בין הגופים. זה לא קורה, וביחד עם משטרה רזה כל כך, מגיעים למצב שהיא לא יכולה לטפל בבעיות הללו".
וחוץ מהבעיה שיש במשטרה, מה הם המעגלים הנוספים?
"המעגל השני הוא ההשקעה התקציבית במגזר הערבי. התשתיות האזרחיות הן בחברה הערבית והן במגזר הבדואי גרועות למדי. זה יוצר מערכת חינוך גרועה, התשתיות הרגילות כמו כבישים וביוב לא מתפקדות בחברה הערבית, ובכללי כל התקציבים למגזר סובלים מהזנחה קשה. זה מוליד כר שבו לפשיעה יש יכולת נהדרת לשגשג. כשמדברים על בעיית המשילות בנגב, צריך להבין שזאת נקודת ההתחלה של האירוע הזה.
"המעגל השלישי הוא מערכת המשפט, שעד שהיא מגישה כתבי אישום עובר נצח, וגם אז הענישה מאוד מאוד חלבית ולא מרתיעה את הפושעים. יש כאן בעיה מערכתית גדולה, לא מספיק לתת פלסטר מקומי לבעיה אחת בכל האירוע הזה. בתחום הצבאי צה"ל יכול לכסות על פערים כאלה ואחרים, אבל בתחום הפלילי אין מי שיכול לעשות זאת".
אם זאת אכן בעיה מערכתית כוללת, למה המדינה לא מגדירה את הפשיעה במגזר כמכת מדינה, מה שיעניק לממשלה הרבה יותר כלים לטיפול בבעיה?
"בתור מי שהייתה במל"ל, אני יכולה להגיד לך שהרעיון הזה כן היה על השולחן. בעיקר דיברו על להגדיר את התופעה כפצצה מתקתקת ומונחים דומים, ובאמת בממשלה הקודמת ראינו שהקדישו תקציבים לזה, הוקמה הוועדה לביטחון הפנים שעסקה כמעט אך ורק בזה, יצרו תוכנית להתמודדות. אבל יש כאן שאלה עמוקה יותר, והיא עד כמה ברצינות רוצים לטפל בזה. ברגע שיקבלו את ההחלטה שרוצים למגר את הפשיעה בחברה הערבית - ואת בעיית המשילות, שבעיניי קשורה קשר הדוק לבעיה - יהיה אפשר להתחיל לטפל. מובן שאי אפשר לפתור את כל הבעיות בבת אחת, אבל לפעמים עצם זה שהתחלת לטפל בבעיה בכל הכוח מקרין על שאר החלקים".
ברחוב הערבי מבינים שהפשיעה הגיעה למחוזות שלא דמיינו שייאלצו לחוות, אך אבו סוויס עדיין לא מאבד תקווה שבסוף המצב ישתפר. "אין לנו הפריבילגיה לאבד את התקווה, כי אלה החיים שלנו. השאלה היא כמה קורבנות נוספים יהיו עד אז".