
עם כל הכבוד לנושאים כמו חוק יסוד: השפיטה, פסקת ההתגברות ועילת הסבירות, הנמצאים בלב התוכנית לשינויים במערכת המשפט שמקדמת הממשלה - בכלל לא בטוח שבהם מתמקדות שיחות השלום הנערכות במשכן נשיאי ישראל בין תומכי הרפורמה למתנגדיה.
"לא בטוח", כתבנו? אם תשאלו את יושב ראש ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, הוא יאמר לכם בביטחון: בטוח שלא.
בהצהרה לתקשורת שמסר השבוע בפתח ישיבת סיעתו בכנסת, העריך ליברמן כי הצדדים המתדיינים במשכנו של הנשיא הרצוג בעניין הרפורמה יציגו לציבור בזמן הקרוב (וליתר דיוק: אתמול, יום ד') מתווה פשרה שעליו כבר הגיעו להבנות, כאשר "ליבת ההסכם היא חזרת אריה דרעי לממשלה". הדובר ניצל את המעמד כדי לתקוף את חבריו לאופוזיציה בני גנץ ויאיר לפיד, שלטענתו מאפשרים לצד השני לנצל לרעה את תמיכתם בשיחות, והם קרובים לחתימה על "חיזוק משמעותי לקואליציה המשיחית של נתניהו".
לליברמן, כידוע, יש יכולות מוכחות לרעה מהשנים האחרונות בכל הנוגע להערכת מציאות ולפרשנות פוליטית, ולפי פרסומים בתקשורת, דבריו היו לא יותר מניפוח קונספירטיבי של הצעה שהועלתה מכיוונם של מארחי ההידברות, אנשי הרצוג, על צמצום עילת הסבירות, שייתכן כי תיטיב עם יושב ראש ש"ס, ושבכל מקרה הסכמה לגביה אינה נראית באופק.
אבל רגע, האם אריה דרעי מעוניין בכלל לחזור אל שולחן הממשלה? מדוע נראה כי הוא אינו נוקף אצבע כדי שזה יקרה? ומה קרה לדרישתו הבלתי מתפשרת לאישור "חוק דרעי 2"? איך היא לפתע התמסמסה? בחודש ינואר, עם החלטת בית המשפט לפסול את כהונתו כשר, תבע דרעי מראשי הקואליציה לתקן לאלתר את חוק יסוד: הממשלה, כך שימנע רטרואקטיבית ביקורת שיפוטית על מינויי שרים, וממילא יעקוף את פסיקת בג"ץ בעניינו.
ציפייתו של דרעי הייתה אז שהמהלך יושלם בתוך ימים ספורים, לא יותר, וכדי לתמרץ את נתניהו לפעולה מיידית הוא שיגר לעברו איומים מרומזים בנוגע לסיכוייו להמשיך להחזיק בשלטון אם ישלים עם המצב שנוצר, ואף סירב להצעה מפתה להתמנות בינתיים לראש ממשלה חליפי, שמא הדבר נועד לפצותו מראש על סחבת עתידית בתיקון החוק. והנה חלפו כבר חמישה חודשים, והדרישה הבהולה והנחרצת נעלמה כלא הייתה. לולא התחזית שפרסם השבוע איווט ליברמן על תוצאות השיחות בבית הנשיא - ספק אם היינו זוכרים את האירוע הדרמטי, שאך לא מזמן הסעיר את המערכת הפוליטית.
סמכות בלי אחריות
כדי לנסות להבין מה קורה בראש של אריה דרעי, צריך לדלג כמעט שנה לאחור – מינואר 2023 לפברואר 2022, אז חתם יושב ראש ש"ס על הסדר טיעון לא קל מבחינתו, שאילץ אותו להתפטר מהכנסת. בזמן אמת חווה דרעי את חובתו זו בהסכם עם פרקליטות המדינה כהקרבה גדולה מצידו, והוא הסכים לקבלה על עצמו רק משום שהייתה זו הדרך היחידה בעבורו להיחלץ בשלום מההליך הפלילי בעניינו מבלי שישפיע על המשך דרכו הפוליטית.
אלא שכאשר הגיש את מכתב ההתפטרות, הבין דרעי כי בעצם קיבל מתנה: היציאה מהכנסת שחררה אותו מעול העבודה הסיזיפית במליאה ובוועדות ואפשרה לו, אחרי הרבה שנים, להיות הגורם הדומיננטי והמשפיע שהוא יודע להיות. אם שרי ממשלה מתפטרים מהפרלמנט במסגרת החוק הנורווגי כדי להיות פנויים באופן מלא לענייני משרדיהם, יושב ראש ש"ס היה זקוק לפטור הזה כדי שיוכל לעבוד ב־100% משרה כפוליטיקאי.
ואכן, במסדרונות הכנסת יודעים לספר כי בתקופה שבה דרעי לא כיהן בתפקיד רשמי - דווקא אז הוא היה בשיאו, כאשר תפס פיקוד על המערכה להפלת ממשלת בנט-לפיד, ריכז כמעט לבדו את קרבות ההתשה היומיומיים בין המחנות הפוליטיים במשכן, ולמעשה שימש יושב ראש האופוזיציה בפועל. את אצבעו שלו ככלי עבודה הוא אומנם איבד עם ההתפטרות מהכנסת, אבל בזכותה התגלה כמי שמפקד על 59 אצבעות אחרות: הוא ניהל את התרגילים הפרלמנטריים, את ההצבעות, את הקיזוזים - וגם את הנזיפות בחבריו (ולא רק מש"ס) אם התרשלו או נרדמו בשמירה.
כמו כן, דרעי שימש ציר חיבור מרכזי בין שני אגפי האופוזיציה דאז - הליכוד, המפלגות החרדיות והציונות הדתית מימין, והרשימה המשותפת משמאל - ורקם את שיתופי הפעולה ביניהם, כי מי עוד יכול. איך זה נגמר בסוף כולם יודעים: "ממשלת השינוי" לא מילאה אפילו את מחצית ימיה - ורבים בצד המנצח רושמים את הקרדיט על שמו של יושב ראש ש"ס, כמי שפעל לכך בתחכום רב מאחורי הקלעים ומשך בכל החוטים הנכונים.
מכה לא כואבת
אבל עם כל הכבוד ליושב ראש לא רשמי של האופוזיציה, אין כמו תפקיד מיניסטריאלי בכיר, יד על ההגה השלטון, ולאחר ההכרעה החד־משמעית לטובת הימין בבחירות האחרונות דרעי אכן חזר אל מקומו הטבעי סביב שולחן הממשלה. נתניהו, שבמידה רבה חב לו את ניצחונו, גמל לו בשני תיקים חשובים - הפנים והבריאות. כשבג"ץ כפה עליו הרחקה חוזרת ממוקדי הכוח, הפעם מתפקידיו כשר, דרעי חווה מחדש את המשבר ההוא מיום התפטרותו מהכנסת. אומנם מעז יצא מתוק, אבל קשה להתנחם בזה, ובמיוחד כשהתחושות האישיות מתערבבות עם התלהטות היצרים הכללית בכיפופי הידיים הבלתי פוסקים בין רשויות השלטון.
והנה הימים חלפו, ויושב ראש ש"ס גילה מחדש כי כאז כן עתה - המכה לא באמת קשה וכואבת כל כך. החברות בממשלה אומנם חסרה, אבל לצד השררה היה בה גם מרכיב משמעותי של עבדות, ופרישתו ממנה מאונס גם הורידה מעליו עול ופינתה אותו לעיסוקים פוליטיים אחרים שהוא מצטיין בהם לא פחות: הלוחש על אוזנו של נתניהו והדבק בין חלקי הקואליציה.
בימים אלו של קרע בעם, ולאחר שהיה מהדוחפים הגדולים להקפאת הרפורמה המשפטית, תוך שהוא מקריב את החקיקה הפרסונלית בעניינו, דרעי התאהב מחדש גם בפוזיציה שהעניקה לו בעבר לא מעט נקודות זכות בשמאל - הגורם הממלכתי, המתון והשקול ש"שומר" על ראש הממשלה; בעל הניסיון, המבוגר האחראי.
אם לאחר הרחקתו קינן בו חשש שיהפוך ללא רלוונטי - כיום ברור לכולם שקשה להפריז בהשפעתו המכרעת על המערכת הפוליטית כולה ועל לכידות הימין בפרט. כניסותיו ויציאותיו התכופות לאקווריום של נתניהו סביב משברים בקואליציה, ובעיקר כאלה שאינם קשורים לש"ס או לציבור החרדי, כמו זה מהימים האחרונים, יעידו כמה הוא רלוונטי.
האם דרעי ויתר על חזרה לשולחן הממשלה? מובן שלא. המשרדים שבשליטת ש"ס אומנם מתפקדים לשביעות רצונו, כאשר מלאכתו נעשית בידי אחרים (שגם מקפידים לוותר למענו על הקרדיט הציבורי), אבל בסופו של דבר, ולמרות החיל שהוא עושה בינתיים בפוליטיקה, שר הפנים והבריאות נחוש לחזור אל הדבר האמיתי. לקראת העלייה למגרש הוא מתחמם כבר חודשים על הקווים, ממתין לשעת כושר.
רק דבר אחד קטן השתנה אצל דרעי בפרספקטיבה של חמישה חודשים, וגם לימין לא היה מזיק לאמץ ממנו משהו: הוא קיבל קצת סבלנות.
הכותב הוא עיתונאי חטיבת החדשות של ynet וידיעות אחרונות
לתגובות: [email protected]