מן הכתוב בפרשת קורח נראה במבט ראשון שמקורח ובני ביתו לא שרד איש: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ: וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל: (במדבר טז, לב – לג).
אך בהמשך הספר נאמר במפורש שבני קורח לא מתו:
"וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם (קרואי) קְרִיאֵי הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל ה': וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס: וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". (במדבר כו, ט – יא)
גם כאשר חזר משה על סיפור הבליעה באדמה בספר דברים, השמיט את בני קורח: "וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אָהֳלֵיהֶם וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל: (דברים יא, ו)
אם כן, מה קרה לבני קורח?
לפי הפשט, המפורש בתרגום המיוחס ליונתן, במדרשים ובפירושי הראשונים, בני קורח באמת לא מתו. הם לא השתתפו עם אביהם במרי נגד משה, לא נכללו בעדת קורח וניצלו מן הפורענות. בפרשתנו לא נאמר במפורש שבני קורח נבלעו, אלא רק "האדם אשר לקרח". אלו אינם כל בני משפחתו אלא אלו שהצטרפו למרד.
אכן, בתנ"ך מצויות עדויות רבות לקיומם של צאצאי קורח לאורך הדורות: ספר דברי הימים מעיד על קיומן של משפחות לויים מבני קורח, מהם משוררים ומהם שוערים, מימי דוד ואילך. הידוע מכל צאצאי קורח הוא שמואל הנביא. (דברי הימים א' ו). הוי אומר שלא זו בלבד שצאצאיו של קורח חיים וקיימים, אלא יש ביניהם גם מגדולי האומה.
חז"ל הציעו הסבר אחר לגורלם של בני קורח, הסבר מדרשי פלאי: "מקום נתבצר להם בגיהנם, וישבו עליו ואמרו שירה" (סנהדרין קי, א). רש"י הביא את המדרש הזה בפירושו לפסוק "ובני קרח לא מתו". הסיפור הפלאי שובה את הלב יותר מן הפירוש הפשוט, קל וחומר כשהוא מופיע כפירוש היחיד ברש"י, ולכן הוא מוכר ומפורסם יותר מן הפשט.
יש להתבונן, מה ראו חז"ל להציע את האגדה הפלאית ומדוע רש"י, המציג עצמו בדרך כלל כפשטן, בחר להביא את האגדה הזאת כפירוש היחיד לפסוק? מה חסר בפירוש הפשטי שהצריך אגדה כה פלאית?
מלשון המדרש משמע שמן הפסוקים משתמעת שניות, הם אמנם לא מתו, אבל לא נאמר במפורש שהם חיים. בפרשת קורח משתמע במבט ראשון שהם היו חלק מן המרד, ואפילו ההדגשה בהמשך ש"לא מתו" מותירה טעם של בעייתיות. אמנם לא מתו, אבל...
חז"ל מתארים בסגנונם האגדי מצב מורכב שבו היו נתונים בני קורח. הם לא הצטרפו לאביהם אבל גם לא ממש נבדלו ממנו, ולכן הם מתוארים כמי שמצויים במצב ביניים, במובן הנפשי והרוחני.
רש"י מתאר את השניות כתהליך של תשובה: "הם היו בעצה תחלה, ובשעת המחלוקת הרהרו תשובה בלבם" ואילו חז"ל מציירים את השניות כמצב מתמשך: המעלה שנתייחדה להם בפתח הגיהנם. לא בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ.
נראה שמעבר לשניות שבתורה, המקור העיקרי בתנ"ך עליו נסמכת הדרשה של חז"ל הוא ספר תהילים.
יש בתהילים שתי חטיבות של מזמורים המיוחסים בכותרתם לבני קורח: חטיבת המזמורים מ"ב - מ"ט, וחטיבת המזמורים פ"ד - פ"ח. מלבד חטיבת מזמורי אסף (נ' ועג-פג) אין עוד חטיבה כזאת בתהילים. משמע מכך, שלבני קורח נתייחדה מעלה יוצאת דופן של שירה, שכמעט ואין כדוגמתה בתהילים.
גם בספר דברי הימים נזכרים בני קורח בין המשוררים, בסגנון שממנו משתמע ההיה להם מעמד מיוחד ביצירת שירת הקודש והמקדש.
מתבקשת השאלה, מדוע זכו דווקא בני קורח במעלה זאת. ועוד יש לשאול, מדוע ייחס עורך ספר התהילים את המזמורים דווקא לבני קורח? מקובלנו מחז"ל, שמייחסים אדם על שם אבותיו רק כאשר הוא הולך בדרכם. מזכירים את אבותיו של צדיק כשהיו צדיקים, ואת אבותיו של הרשע – כשהיו רשעים, אבל כשהאב צדיק והבנים חוטאים אין מייחסים אותם על שמו. אפשר היה לייחס את המשוררים הללו כבני יצהר אביו של קורח, או כבני הסבא שלו, קהת. אפשר היה גם להזכירם בשמם, כמו שהזכירו את אסף או את איתן האזרחי. מדוע בחרו להזכיר מתוך כל השושלת דווקא את קורח ולרמוז לעוון אבות?
על כרחנו יש לומר שהייחוס לקורח מעיד שיש ערך חיובי שנטלו ממנו והוא גורם משמעותי בשירתם.
זו הנקודה שאגדת חז"ל רומזת אליה. לא די לומר שבני קורח לא מתו כי לא היו חלק מעצת קורח. חז"ל מבקשים להצביע על כך שבני קורח היו שותפים במידה מסוימת לעולמו של קורח ואף שאבו ממנו ערכים שהשפיעו על שירתם. את הפן השלילי של הקורחיות הציבו חז"ל בגיהנם, ואת הפן החיובי, על המעלה בתוך הגיהנם שעליה עומדים בני קורח ואומרים שירה.
אגדה אחרת מספרת גם מה שרו בני קורח בגיהנם: "משה אמת ותורתו אמת והם בדאין (=קורח ועדתו שקרנים), (בבא בתרא עד א). כלומר, שירת בני קורח מבטאת את ההכרה שלהם בצדקת משה ובטעותו של קורח אביהם.
ביאור הדברים, על פי החסידות, כך הוא: המחלוקת של קורח על משה אמנם נחשבת למחלוקת שלא לשם שמים (אבות ה יז), אולם היתה בדבריו גם טענה של ממש. בדבריו "כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ה' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'" יש גרעין של אמת. לשיטתו של קורח אין מקום להירארכיה בעולמה של קדושה. ה' נמצא בתוך העדה וכולם קדושים במידה שווה. אין מקום להבחנה בין ישראל ללויים, בין לויים לכהנים, ובין כהן הדיוט לכהן גדול. קורח אינו מערער רק על קדושת הזמן אלא גם על קדושת המקום. כתהייתו הידועה של שלמה המלך "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ, אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?". הנוכחות הא-להית מצויה בכל מקום, ואין מקום לטעון שהשכינה מתכנסת למקום מקודש יחיד – למשכן. אין הצדקה למחנות שקדושתם מדורגת לפי הקירבה למשכן: מחנה כהונה, מחנה לויה, מחנה לישראל, ומעבר להם איזור ה"חוץ למחנה" – שבו כביכול אין קדושה בכלל. והלא הקדוש-ברוך-הוא נמצא שם לא פחות מאשר בין הכרובים!
יש אמת בטענתו של קורח, אבל היא אינה מעשית. בעולם הזה יש הבדלה בין קודש לחול, ויש הכרח לבדל בין מדרגות של קדושה, כבתורתו של משה רבנו.
המעיין במזמורי בני קורח יווכח בנקל, שרוב המזמורים הללו עוסקים בבירור ערכה של קדושה התלויה במקום, ובזו התלויה באדם.
במזמור מב-מג מתגעגע המשורר מארץ ירדן וחרמונים לבית א-להים. "מָתַי אָבוֹא וְאֵרָאֶה פְּנֵי אֱלֹהִים".
מזמור פד הוא מזמור של כיסופים לבית ה': "מַה יְּדִידוֹת מִשְׁכְּנוֹתֶיךָ ה' צְבָאוֹת: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי:".
מזמור מ"ו מזכיר את מעלתה של עיר הקודש: "עִיר אֱלֹהִים קְדֹשׁ מִשְׁכְּנֵי עֶלְיוֹן: אֱלֹהִים בְּקִרְבָּהּ בַּל תִּמּוֹט".
מזמור מח הוא שיר של יום שני, העוסק כל כולו בתפארתה של ירושלים, עיר הקודש והמקדש: "גָּדוֹל ה' וּמְהֻלָּל מְאֹד בְּעִיר אֱלֹהֵינוּ הַר קָדְשׁוֹ: יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ הַר צִיּוֹן יַרְכְּתֵי צָפוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ רָב:".
מזמור מז הנאמר בראש השנה כהקדמה לתקיעת שופר, עוסק בהמלכת ה' על העולם כולו ובתווך נזכרת בחירת עם ישראל ונחלתו: "כִּי ה' עֶלְיוֹן נוֹרָא מֶלֶךְ גָּדוֹל עַל כָּל הָאָרֶץ: יַדְבֵּר עַמִּים תַּחְתֵּינוּ וּלְאֻמִּים תַּחַת רַגְלֵינוּ: יִבְחַר לָנוּ אֶת נַחֲלָתֵנוּ אֶת גְּאוֹן יַעֲקֹב אֲשֶׁר אָהֵב סֶלָה:".
גם מזמור פ"ה מתייחס למעלת הארץ: "רָצִיתָ ה' אַרְצֶךָ שַׁבְתָּ (שבות) שְׁבִית יַעֲקֹב".
מזמור מה עוסק באישי המעלה, במלך ובת מלך: "עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ:".
מזמור פז משלב את קדושת ירושלים עם מעלת האדם: "לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר שִׁיר יְסוּדָתוֹ בְּהַרְרֵי קֹדֶשׁ: אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן מִכֹּל מִשְׁכְּנוֹת יַעֲקֹב: נִכְבָּדוֹת מְדֻבָּר בָּךְ עִיר הָאֱלֹהִים סֶלָה: וּלֲצִיּוֹן יֵאָמַר אִישׁ וְאִישׁ יֻלַּד בָּהּ וְהוּא יְכוֹנְנֶהָ עֶלְיוֹן:".
שירתם של בני קורח מודעת ליסוד האמיתי שקיים בדברי אביהם, לקיומה של הנוכחות הא-להית בכל העולם ולאפשרות הקדושה בכל עת, בכל מקום ובכל אדם. אבל בד בבד הם מודים באמת של משה ותורתו, שיש לכונן מידרג של קדושה ומוקדים של קודש. קדושה בזמן: שבתות ומועדים, קדושה באדם: ישראל, לויים וכהנים. וקדושה במקום: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות, ירושלים מקודשת מכל ישראל – ומעל כולם יכון הר בית ה'.