עוצמות אדירות של תורה, ושל אהבת תורה, בקעו אתמול מאלפי המתכנסים בבנייני האומה בירושלים, בכנס "אתחלתא 2" – הכנס של רבני הארץ הטובה ותלמידיהם.
השנה עסק הכנס במשימה הלאומית של הרחבת מעגל לומדי התורה, לקיים מה שנכתב בפרקי אבות "אם למדת תורה הרבה, אל תחזיק טובה לעצמך, כי לכך נוצרת."
"מאן מלכי? רבנן" - כל כך יפה בעיני שההתכנסות הזו סביב כבוד התורה ולומדיה נקבעה דווקא לערב שבת פרשת קורח: רגע לפני שנקרא בפרשה על המחלוקת העזה סביב אופן בחירת ההנהגה, כפי שמתריס קורח: "אם לקחת אתה מלכות, לא היה לך לברר לאחיך כהונה", דווקא עכשיו חשוב להיזכר בדברי המשנה בפרקי אבות: "שלושה כתרים הם: כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות" ובדברי הרמב"ם על המשנה הזו: "הכהונה – זכה בו אהרן, מלכות – זכה בו דוד, וכתר תורה – מונח לכל מי שירצה להתעטר בו" – כתר תורה אינו תלוי ב"גבולות שחלק הקב"ה בעולמו", אינו תלוי בשאלה באיזו משפחה נולדת.
בניגוד לכהונה, לויה או מלכות, הכתר הזה פנוי לכל מי שמעונין ומוכן להשקיע בלימוד התורה, להתמסר לה, להתחבר אליה, לגדול אתה ומתוכה, ולהגדיל אותה. ומוסיף הרמב"ם ומדגיש: "ושמא תאמר שזה הכתר פחות הוא משנים האחרים – אינו כן, אבל גדול הוא משניהם". וההתכנסות הזו סביב כתר התורה, סביב כבודה של התורה וכבודם של לומדיה – מרוממת ומחזקת כל כך.
איני יודעת מה ריגש אותי יותר בכנס הזה: התפרצות השמחה והשירה האדירה של אלפי תלמידים עם כניסתם-לאולם של הרבנים גדולי התורה; עצם ההחלטה של יוזמי הכנס ליחד אותו למחשבה על אלה מאחינו ואחיותינו שעדין לא זכו להכיר את אור התורה, ולמחויבות הברורה ולהחלטה הנחושה לחבר גם אותם אל התורה המונחת וממתינה להם והמתאימה להם כל כך; או ההזדמנות שניתנה לי להשמיע בכנס, פעמיים, את סיפור ה"קירוב" האישי שלי, ואת לקחו החשוב: פעם אחת בכנס הנשים, ופעם שניה בפני גדולי הרבנים שהתכנסו לחשיבה משותפת על הדרכים הנכונות לקרב אחים רחוקים.
גם הסיפור האישי שלי מתאים לפרשת קורח, הפותחת במילת-המפתח "ויקח", אותה מפרש רש"י "משך בדברים". כיצד מושכים אדם אחר בדברים? כיצד גורמים לו לרצות לשנות את מסלול חייו? להוריד את המחיצות החוצצות בינו ובין עולמה של תורה? לדלג מעל תהום הפעולה, כביכול, בינו ובינה? האם בנאומים חוצבי להבות? בטקסטים ארוכים ומנומקים? מהם אותם "דברים" שבכוחם נוכל להביא אחים ואחיות אהובים, אבל רחוקים כל כך, להכיר ולהרגיש שגם הם בעצם שייכים לתורה, ושהתורה שייכת להם?
ובכן, לפחות בסיפור האישי שלי, ה"דברים" היו קודם כל דיבורים של אהבה, חברות, אכפתיות, ותשומת לב אישית. דיבור בגובה העיניים, ובמפתח-הלב. לאורך כל תחנות חיי, בכל עת ובכל שעה, אני מרגישה בכתפי את מגע-ידה של חברתי שרה, שניגשה אלי באהבה פשוטה, כשעמדתי חסרת-אונים בעזרת הנשים של בית הכנסת בשכונת מגורי בירושלים, זרה ומוזרה כל כך, והציעה לי לשבת לידה, להתפלל יחד אתה מאותו סידור, ולהרגיש אהובה ורצויה במקום שרגע לפני כן הרגשתי "לא שייכת" אליו. לולי נגשה אלי שרה ברגע המביך הזה, סביר להניח שאחרי דקות ספורות של אי-נוחות קיצונית, הייתי פשוט יוצאת משם, וחיי היו ממשיכים להתגלגל בכיוון בו התחילו, כיוון שונה כל כך מזה שבו בחרתי כשהחלטתי לחזור בתשובה. איזה "דברים" אמרה לי שרה באותו רגע בבית הכנסת? שום שכנוע מיוחד לא היה בדבריה, רק הצעה נעימה וחברית לשבת לידה. זה הכל.
לעולם אזכור לשרה, ולמשפחתה, את סעודת השבת הראשונה אליה הזמינו אותי באופן כל כך טבעי ומחבר. איזה "דברים" שמעתי שם, שגרמו לי לרצות לחוות שוב ושוב את חוויית השבת? ובכן, בשלב הזה לא היו שם שום דברי-שכנוע, לא נשמעו שום טיעונים רבי-רושם, לא נפתחו בפני ספרים, ולא צוטטו באוזני פסוקים. המשפחה של שרה פשוט אפשרה לי להרגיש שייכת, להיות חלק, מהשירה, מהאווירה הנעימה, מהשולחן החגיגי, מהשיח המעניין סביב אותו שלחן. וכשמתחברים באופן בלתי-אמצעי כזה, בדברים של אהבה ושכנות טובה, שייכות ואחווה – זה מה שמאפשר למחיצות להתרכך, וללב – להיפתח.
כשאני חושבת על הדרך הארוכה שעשיתי מאז אותה תפילה משותפת שהתפללתי עם שרה בבית הכנסת הקטן בקרית היובל, מאז אותה סעודת שבת ראשונה שחוויתי. על כל מה שבחסדי ה' הספקתי לעשות ולפעול מאז, במישור האישי, והמשפחתי, והציבורי – אני מודה שוב ושוב לשרה על הדיבור הפשוט והמחבר הזה, הדיבור בגובה-העיניים, שבמידה רבה בזכותו הגעתי עד הלום. בלקח החשוב הזה ביקשתי לשתף את משתתפי הכנס, ואני תקוה שדברי היוצאים מן הלב, אף נכנסו בליבותיהם, ויצליחו להביא לבבות רבים ונוספים להיפתח ולגלות בתוכם את החיבור לתורה, שוודאי קיים אצל כל יהודי.