אסתי ושלום יניב, הוריהם של הלל ויגל הי"ד, מספרים בראיון לערוץ 7 על ההתרגשות המיוחדת שליוותה את המפגש אותו חוו עם המושתלים שזכו לתרומת קרניות הבנים שנרצחו.
"זה היה מפגש מאוד מרגש ומשמעותי מאוד עבורנו בעיקר במובן של המשך דרכם של הבנים, המשך הנתינה. זה המסר שהיה חשוב לנו להעביר דרך המושתלים שזכו בעיניים, בראיית הטוב. לכן גם הסכמנו להתראיין אחרי הפסקה ארוכה", אומרת אסתי.
שלום שהגיע למפגש שלו וסולידי, כהגדרתו, מצא את עצמו בסערת רגשות עם הגעתם של המושתלים לאולם המפגש. "פתאום כשהם התחילו להיכנס אחד אחרי השני ההתרגשות עלתה לשיאה", הוא מספר. "יש כאן סוג של הצלת חיים. אנשים הסתובבו כאן כמו סומא באפילה ופתאום, פלאי פלאות, הם יכולים לראות, לקרוא, לראות את הילדים שלהם".
"אנחנו אמנם איבדנו את הילדים שלנו, אבל לפחות יש אנשים שזכו בחיים שלהם להמשיך את החיים של הבנים", מוסיף שלום.
על קבלת ההחלטה לתרומת האיברים, החלטה שהתקבלה ללא היסוס ביום בו נרצחו הבנים, מספרת אסתי כי מדובר בהחלטה שהייתה ברורה עבורם. "לא הייתה שום משמעות למה שנשאר, אז אם אפשר להפוך את זה למשמעותי יותר ולהציל אחרים, אז למה לא? כפי שהלל כתב לחברים שלו אחרי שתרם דם, שבועיים לפני שנרצח, 'עקצתי את מד"א, תרמתי דם פעמיים בחודשיים כשאפשר פעם בשלושה חודשים'. הם שאלו אותו למה עשית את זה והוא אמר 'כי אפשר לתרום, אז למה לא'. זו ממש צוואה. גם יגל כתב במטרות שלו לשנת תשפ"ג, להתנדב יותר ואכן הוא עשה קורס חובשים. זו הצוואה שלהם. עזרנו להם לגדול כל השנים האלה, וגם עכשיו אמרנו את ה'כן' כי הם לא יכלו להגיד, אבל זה שלהם לגמרי. זה לא אנחנו".
על תחושת האחדות החסרה כל כך בימים אלה בעם, תחושת אחדות שליוותה את החיבוק הגדול שקיבלה משפחת יניב לאחר הרצח, אומר שלום: "בשבת האחרונה לפני הרצח היה דיון בין הלל לבין יגל ובסופו אמרתי כמשיח לפי תומי 'הלל מותר לך לחשוב אחרת מיגל. יגל, מותר לך לחשוב אחרת מהלל, העיקר שתהיו ביחד. מותר לחשוב אחרת מהשני אבל אנחנו עם אחד וכך צריך להתנהל".