ועדת השרים לענייני חקיקה הצביעה היום (ראשון) בעד "הצעת חוק שירותי הדת היהודיים" שעניינה דרך המינוי של רבני ערים, יישובים ושכונות ועל הדרך מכפיפה את הרבנים המקומיים למועצת הרבנות הראשית.
גם היום הרבנות הראשית, והרבנים המקומיים הם מערכת עתירת מינויים שהצורך בה מוטל בספק גדול.
החוק המוצע, מלבד הג'ובים האינסופיים שהוא מייצר למי ששולט במשרד לשירותי דת, סטטיסטית בשנים האחרונות-ש"ס, מאיין את סמכותם של הרבנים המקומיים ומרחיק אותם עוד יותר מזיקה כלשהי לקהילתם. ועל זה קונן עמוס, "על מכרם בכסף צדיק".
את רוב הציבור, רבנים בכלל לא מעניינים. סקר שנערך לפני כשנה על ידי אריאל פינקלשטיין מצא ש-55% מהציבור כלל לא יודע אם ברשות שלו מכהן רב ומי הוא הרב הזה. בציבור הלא דתי הנתונים קיצוניים. רק 6% מהחילונים ידעו לענות נכונה על השאלה. רוב גדול של הנשאלים (61%) סבור שאם כבר בוחרים רב עיר, לנציגי העיר צריך להיות רוב מובהק בגוף הבוחר. רוב דומה אגב תומך גם בקציבת כהונתם של רבני עיר אבל זה כבר נראה כרגע חלום באספמיה.
לרב מקומי, שפרנסתו מוטלת על תקציבי הרשות המקומית והמדינה, תפקידים סטטוטוריים מוגבלים. החוק לא מגדיר מהם חובותיו. למעשה, הוא אמור, בראש ובראשונה, להיות המנהיג הרוחני של עדתו. לכן, הדעת, והמסורת היהודית המבוססת מאוד, נותנות, שבחירתו תופקד בידי בני הקהילה. הצעת החוק שאושרה בוועדת השרים לחקיקה הולכת בדיוק בכיוון ההפוך. לאחר שבקדנציה הקודמת השר לשירותי דת תיקן את דרך מינוי הרבנים והעניק, כפי שראוי, כוח גדול יותר לבני הקהילה בה יכהן הרב, החוק המוצע מקטין מאוד את משקלם ומעביר את מרכז הכובד בבחירה לפוליטיקה הארצית. זו הרבנית, באמצעות מועצת הרבנות הראשית, וזו המיניסטריאלית, באמצעות מינוי נציגים של השר לשירותי דת. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה "הצנחת" רבני עיר, על פי אינטרסים פוליטיים, לעשרות ערים בישראל. כאלו שבני הקהילה לא בחרו, ואולי אף לא רצו בהם. הניתוק הצפוי בין הרב וקהילתו יגדל בהכרח, עוד יותר.
הפוליטיקאים המקדמים את ההצעה, מודעים היטב לקשיים הללו. אבל בדיוק בגלל זה הם מקדמים אותה. לנגד עיניהם לא עומדים יחסי הרב והקהילה, או הרמת קרנם של הרבנים והרבנות, אלא מפעל בקנה מידה עצום של ג'ובים למקורבים. כבר היום במעל 30 ערים אין רב מכהן. כך גם בלמעלה מ-50 יישובים. ההצעה מבקשת גם להחזיר לחיים את מינוי רבני שכונות, שלפי ההגדרות שהיא מציעה יוכלו להיות רבים כחול אשר על שפת הים. היא גם מקלה על מינויים של שני רבני עיר. רעיון אנרכוניסטי ובזבזני כשלעצמו וקובעת שבארבע הערים הגדולות יכהנו שני רבנים בהגדרה. ש"ס, השולטת במשרד לשירותי דת, ושהחוק מעניק לה ייתרון בפס ייצור הג'ובים עתיר הפוטנציאל הזה, תוכל למנות את אנשיה או לסחור במינויים הללו, אל מול אינטרסים אחרים. יעלה למדינה עוד מאות מיליונים רבים? אז יעלה. למי אכפת.
אם לא די בכל אלו, הצעת החוק מסרסת לחלוטין את סמכויותיהם של הרבנים המקומיים, המכהנים והעתידיים. על פי התפיסה ההלכתית היסודית, ה"מרא דאתרא" הוא זה שמכיר את בני קהילתו, ועל כן פוסק הלכה ומתווה את המדיניות ההלכתית. רבני ישראל לדורותיהם, עמדו על כך בנחרצות. בניגוד לכך, קובעת ההצעה כי הרבנים יהיו כפופים למדיניות ההלכתית שתכתיב להם מועצת הרבנות הראשית. במילים אחרות, לא רק שהיא מבקשת להביא להצנחתם של עשרות ומאות רבנים, אלא היא מבקשת להופכם לפקידים חסרי יכולת ממשית לפסוק הלכה לבני קהילתם.
הרבנות הראשית היא היום אפילו לא צל חיוור מחזונו של הרב קוק, מייסדה. רוב הרבנים המקומיים אנונימיים לחלוטין לבני יישובם, שבמקרים רבים לא יודעים מי הם ואדישים לשאלת קיומם. הסיכוי היחיד לתת איזה שהוא מקום וכבוד לתפקיד הזה, הוא באמצעות חיבור מחדש של הרב לקהילתו. הצעת החוק פועלת בכל מובן בדיוק כדי לקעקע כל סיכוי שזה יקרה. תוצאתה תהיה מפעל ג'ובים לתפארת, והשפלתו עד עפר של מוסד הרב המקומי, השפל ממילא כבר כיום.
הכותב הוא סגן נשיא המכון למדיניות העם היהודי, מרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס' ומוסמך לרבנות מטעם הרבנות הראשית לישראל.