אין לי ספק שאת אהבתי לתחום האוכל קיבלתי בשלמות מאמא.
אמי האהובה היא אחת הדמויות החשובות ביותר בחיי. היא הייתה אמא באמת נפלאה, חכמה, אוהבת, מקבלת, עם יכולות נתינה שאין דומה להן. תמיד יודעת מה כל אחד צריך עוד לפני שהוא ביקש, תמיד חושבת על אחרון הפרטים כדי לדאוג לכולנו. הלב של אמא היה כל כך רחב, שהיא יצאה לקריירה מאוחרת יחסית של עובדת סוציאלית. ההתמחות שלה הייתה באנשים שהחברה פחות החשיבה - תשושי נפש, קשישים, אנשים שהתקשו למצוא לעצמם מקום בעולם, והיא לקחה על עצמה את המשימה להיות המקום שלהם. ייתכן שדווקא בגלל שעזרה לקשישים כה רבים היא תמיד אמרה שהיא לא רוצה להזדקן - ומשמיים הקשיבו לבקשתה. היא נלקחה מאיתנו הרבה לפני שהיינו מוכנים לכך, בגיל 64.
להילחם דרך הסירים
אמי עליה השלום נולדה באלבי שבצרפת והייתה מפגן של קיבוץ גלויות. הוריה הגיעו שניהם ממשפחות חרדיות בפולין, עברו דרך ספרד של מלחמת האזרחים ולבסוף בנו את ביתם בצרפת. על מורשת החסד של סבתי שמעתי פעמים רבות. אצל סבתא היו תמיד סירים ענקיים, מוסדיים, שהצליחו להאכיל אינספור עניים, פליטים, יהודים תלושים שנדדו בניסיון למצוא לעצמם רגע של מנוחה ונשלחו אחר כבוד למשפחת מחרובסקי, שם מצאו תמיד ארוחה חמה ואוזן קשבת.
לסבי היה ניסיון מלחמתי ודרכון ספרדי שלא הסגיר את יהדותו. כשמלחמת העולם הגיעה לצרפת הוא הקים תא של לוחמים יהודים ברזיסטנס (מחתרת התנגדות לנאצים) ועסק לכל אורך המלחמה בהצלה של יהודים, הברחת תלושי מזון ומסמכים מזויפים, הסתרה של ילדים ואפילו לוחמה פעילה בנאצים.
וסבתא - נלחמה דרך הסירים. כל עוד התאפשר לה היא בישלה ללא הרף, עד שנאלצה אף היא להימלט ולהסתתר. כשהנאצים כבשו גם את דרום צרפת, שלח סבי את אמי ואחותה למנזר של חסידי אומות העולם שהסתיר בנות יהודיות רבות תוך שמירה על יהדותן. סבתי ואחיה הבכור של אמי הסתתרו בכפר קטן בלב היערות עד סוף המלחמה. למזלם הרב המשפחה כולה ניצלה והתאחדה מחדש, וגם אז ביתם היה פתוח לרווחה והאכיל ניצולים רבים.
בתור ילדה לא הפסקתי להציק לאמא ולבקש ממנה שוב ושוב שתספר לי על חוויות הילדות שלה. הייתי יושבת על ברכיה וחולבת ממנה עוד ועוד סיפורים, גם כאלו ששמעתי כבר כל כך הרבה פעמים. כשגדלתי הגשמתי את החלום שאפילו לא ידעתי שאני חולמת וכתבתי ספר על הילדות שלה - ספר בשם 'מלכה'לה', שמספר את כל מה ששמעתי ממנה בתור ילדה. לצערי, היא כבר לא הייתה איתי כדי להשלים את הפרטים החסרים, והייתי צריכה לקושש רסיסי מידע מאחיה ואחיותיה. אך הכתיבה הייתה בשבילי גם חוויה של נחמה. הרגשתי חיבור עצום אליה והייתה לי סייעתא דשמיא גדולה בעת כתיבת הספר.
עוגות זה לא מספיק
האוכל שאמי גדלה עליו היה תערובת של אוכל יהודי פולני, ספרדי, צרפתי, ואחר כך גם ארגנטינאי, לשם עברה המשפחה לאחר המלחמה. אומנם בקיבוץ לא יכלה אמא להמשיך את מסורת האירוח המפוארת שעליה גדלה, אך לפחות אנחנו זכינו לטעום ממעשה ידיה, ואין לי ספק שחלק גדול מההצלחה שלי בתחום הזה קשור אליה.
רוב הזיכרונות המתוקים שלי מהילדות קשורים לחוויות שלי איתה במטבח. כמה אהבתי לעמוד במטבחון הקיבוצי הקטנטן של בית הוריי ליד פיסת השיש הסמלית, לראות איך היא מכינה מטעמים במהירות מדהימה (ובאותה מהירות גם משאירה אחריה מטבח מצוחצח), ללקק מהשאריות שהיא תמיד השאירה לי בנדיבות, לאכול ולצחוק וליהנות ביחד.
בקיבוץ שלנו לא היה מקובל בכלל לאכול ארוחות בבית. כל הסעודות היו משותפות לכל הקיבוץ בחדר האוכל, אפילו בשבת ובחג - תמיד אכלנו שם. לאמא נשאר רק להכין עוגות - זו הייתה הדרך היחידה שלה לזכות אותנו במעשה ידיה. יום אחד היא החליטה שזה לא מספיק לה, ושהיא רוצה לפחות פעם בשבוע לשבת עם בני משפחתה הגרעינית לסעודה משותפת. היא החלה להכין ארוחה בבית בכל שבת בצהריים, ובקיבוץ ממש לא אהבו את העניין. היא נקראה לבירור במזכירות הקיבוץ, שם נזפו בה, הודיעו לה שהיא הורסת את המורל הקיבוצי ואת רוח האחדות ודרשו ממנה במפגיע להפסיק.
אמא, שאולי ממנה קיבלתי את רוח המרדנות, נעמדה מולם בעוז והודיעה להם שלא מעניין אותה כלום, פעם בשבוע היא תאכל ארוחה פרטית עם בני משפחתה - ומצידה שיעיפו אותה מהקיבוץ. לתשובה כזאת הם כנראה לא היו מוכנים, ולא הייתה להם ברירה אלא להשלים עם החוצפה הנוראית של אמי. עד מהרה חברות קיבוץ רבות החליטו להצטרף למהלך, ובסופו של דבר כמעט לא הכינו בחדר האוכל ארוחות צהריים בשבת והסעודה הביתית הפכה להיות מעין מוסד קיבוצי.
כך זכיתי לטעום בילדותי מעדנים נפלאים רבים של אמא ותמיד התנדבתי להיות העוזרת שלה. למדתי ממנה שהכנת אוכל היא נתינה. היא ידעה להכין לכל אחד את מה שהוא אוהב, ולהראות לנו דרך המאכלים שלה עד כמה היא אוהבת את כולנו. נראה לי שזה היה הסוד הגדול ביותר בכישרון הבישול שלה, שאותו השתדלתי להפנים וליישם בעצמי - הלב שהיא הצליחה להכניס לתוך המנה ויכולת הנתינה המופלאה שהפכו את האוכל שלה לחוויה בלתי נשכחת.
הקציצות האדומות המופלאות של אמא
שיניתי קצת ממש, אני מודה. אני מכינה את הקציצות מבקר טחון והיא הייתה מכינה אותן מהודו, ולא מוסיפה להן בהרט. אבל חוץ מזה השאר הוא ממש המתכון הנפלא והטעים הזה של אמא, שפינק את כולנו במשך שנים רבות.
דרגת קושי:
קלה
זמן בישול:
30 דקות
6-5 מנות
חצי קילו בשר טחון (עוף, הודו או בקר)
ביצה אחת
בצל אחד קלוף
4 שיני שום קלופות
4-3 כפות פטרוזיליה או כוסברה טרייה
כף גדושה פפריקה מתוקה בשמן
חצי כפית בהרט או ראס אל־חנות
מלח ופלפל
5-4 פרוסות לחם בלי הקרום הקשה
לרוטב:
3 כפות שמן זית
3 שיני שום כתושות
עגבנייה אחת מגוררת
3 כפות גדושות של רסק עגבניות
2 כפות פפריקה מתוקה בשמן
מלח ופלפל ומעט סוכר
כפית אבקת מרק בטעם עוף (לא חובה)
מכינים את הקציצות: משרים את הלחם במעט מים, סוחטים אותו היטב ומועכים מעט עד שהוא נהיה בצקי. מעבירים לקערה. מניחים על הלחם הסחוט את הבשר הטחון. טוחנים יחד את הביצה, הבצל, השום ועשבי התיבול במעבד מזון או בעזרת בלנדר ידני עד לקבלת תערובת אחידה. מוסיפים את התערובת לקציצות. מוסיפים את התבלינים, מלח ופלפל ולשים את כל התערובת היטב כמה דקות עד שהיא נהיית אחידה. אפשר לשמור שעות אחדות עד לילה במקרר, מכוסה בניילון.
מכינים את הרוטב: בסיר רחב מטגנים את השום בשמן כדקה, מוסיפים את שאר החומרים ושלוש כוסות מים. מביאים לרתיחה, יוצרים כדורים מתערובת הקציצות ומכניסים אותם לרוטב. טועמים את הרוטב, מתקנים תיבול במידת הצורך, מנמיכים את האש ומבשלים מכוסה כ־30 דקות.
לתגובות: avmyzlik@gmail.com
***