מוצרט פינת רוזנבלט

קשה לפספס את אלי יפה על הבמה. כיפתו מתנוססת בגאווה על ראשו וציציותיו משתלשלות לצידיו, גם כשהוא היהודי היחיד באולם. כשהוא נמצא בתפקיד המחייב של מנצח התזמורת, חזותו היהודית המובהקת מסייעת לו פעמים רבות להימנע ממצבים מאתגרים מבחינה הלכתית.

כך למשל, כשיש נגנית ראשית והנוהג הוא שהמנצח לוחץ את ידה בסוף הקונצרט, מכין אותה יפה מראש ומשתף במנהג שלו שלא ללחוץ ידיים לנשים. הבקשות כמעט תמיד נענות בחיוב, אולם לעיתים הן הובילו אותו לסיטואציות יוצאות דופן. באחת השנים ניצח יפה על תזמורת ב־Royal Academy of Music בלונדון, שבה ניגנה סולנית, נוצרית אדוקה מאוד. "היא שאלה אותי על הציציות, הסברתי ואמרתי לה: אני רוצה לבקש ממך משהו. אני משתדל לא לתת יד לנשים, כי אני רואה באישה יהלום, ורק בעלה יכול לגעת בה. האם תסכימי שבמקום לתת לך יד אתן לך פרח ואקוד קידה? 'בטח! איזו שאלה', השיבה, 'אני בטוחה שאם אתה תעשה את זה, האל ישמור גם עליי בזכות זה'. הקונצרט נגמר, מחיאות כפיים. כפי שסיכמנו, באתי והגשתי לה את הפרח. 'הו, תודה אלי', היא אמרה בהתרגשות ונתנה לי חיבוק".

למרבה ההפתעה, יפה מתאר כי האתגרים הגדולים יותר למנצח שומר מצוות נמצאים דווקא בארץ. "פעם התיידדתי עם המנהל העסקי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, שבא לשמוע אותי בפראג. הוא התפעל בצורה מדהימה, התקדמנו לקראת שיתוף פעולה, אך אז הוא פתאום אמר: 'אולי תכניס את הציציות?'. החלטתי לעשות שאלת רב והלכתי לרב קוליץ. הוא ענה לי שאני יכול להכניס את הציציות, כי זה לא המנהג שלי אלא רק חומרה שלקחתי על עצמי. אבל בסוף החלטתי שאני לא מוכן להתפשר. אם לא רוצים לקבל אותי כך - לא אגיע".

פרופסורה בפוליו

אייקון החזנות והמוזיקה הקלאסית אלי יפה מציין בימים אלה חמישים שנות פעילות מוזיקלית. יפה, נשוי לז'קלין ואב לשלושה בנים, נולד בירושלים לפני כ־70 שנה וגדל עם אתגר לא קטן: מחלת הפוליו. "אני בוגר פוליו, יש לי פרופסורה בפוליו", הוא צוחק. "זה הגביל אותי מבחינת משחקים כילד. בתור ילד, הנפש שלי הייתה רגישה יותר. היו צוחקים על הצליעה שלי, זה לא היה הכי נעים. היום אני צוחק על הצליעה שלי בעצמי, אבל בתקופה ההיא לא היה לי ביטחון עצמי".

דווקא מתוך חוסר ביטחון עצמי הפך יפה להיות ילד פלא. "בבית אהבו חזנות, אהבו מוזיקה", הוא מעיד. "לפני הקמת היכל שלמה בתשי"ח התפללנו אצל הרב הרצוג זצ"ל. יום אחד אבא שלי הביא לשם את החזן משה שטרן, עלם צעיר לימים עם מקהלה. זה היה כל כך מוצלח שהוא החליט לפתוח בהיכל שלמה בית כנסת שיהיו בו חזן ומקהלה. הרעיון הוא יישום הפסוק 'במקהלות ברכו אלוקים'. כך נכנסתי למקהלת הילדים של בית הכנסת היכל שלמה, שם ינקתי את ראשית ידיעותיי בחזנות ובמוזיקה בכלל. היה לי קול לא רע ובתוך זמן קצר הפכתי לסולן".

בגיל 14 התחלף לו הקול, מה שהוביל אותו לקחת פסק זמן מהמוזיקה, פסק זמן שהשתלב עם תחילת לימודיו בישיבה תיכונית בקריית משה 'הימלפרב תורני'. לאחר מכן, לפני גיוסו לצה"ל, למד חצי שנה בישיבת הכותל. בגלל מחלת הפוליו קיבל פטור מהצבא, אבל הוא החליט לא לוותר. "היה לי פטור, אבל החלטתי שאם אני יכול לתרום משהו, ולו הקטן ביותר – אעשה זאת".

העבודה המשרדית שעליה הופקד בלשכת הגיוס בירושלים אפשרה לו ללמוד בשעות הצהריים באקדמיה למוזיקה. את האקדמיה סיים בהצטיינות בתואר אומן, המקביל לתואר שני. משם עבר ללמוד באקדמיה המלכותית בלונדון, שם קיבל מלגת הצטיינות, וסיים בקונצרט שבו ניצח על תזמורת גדולה שביצעה סימפוניות של מאהלר. כשחזר ארצה השתתף בכיתת אומן בניצוח אצל ליאונרד ברנשטיין ואיגור מרקביץ' והתחיל לכתוב ולנצח.

התחלת בתור חזן במקהלה בבית כנסת, ופתאום הלכת לאופרות וקלאסיקות? זה הולך ביחד?

"הלחנתי יותר ממאה פרקי חזנות. כל צליל הכי קטן עבר ביקורת, למה הוא נמצא שם. חוכמה בגויים תאמין - דרך המוזיקה הקלאסית, למדתי להבין לעומק את פרשנות המוזיקה: סימפוניות של מאהלר, אופרות של ורדי, הסימפוניות של מוצרט, פולחן האביב של סטרווינסקי ועוד יצירות שעליהן ניצחתי. ניצחתי פעם על האורטוריה אליהו של מנדלסון - אורטוריה תנ"כית על אליהו הנביא. תוך כדי שלמדתי את היצירה המוזיקלית לקחתי את הטקסט ולמדתי אותו עם רש"י ומפרשים ואמרתי לעצמי: מה רבו מעשיך ה'! המוזיקה של מנדלסון כל כך תואמת את הפירוש של רש"י, של רד"ק. הייתי המום. אתה רואה את הכיוון שהקב"ה מנחה אותך".

כשחזר ארצה ידיו החלו להתמלא בעבודה. מנצח המקהלה בבית הכנסת היכל שלמה סיים בדיוק את תפקידו, והוא התבקש לקחת על עצמו את התפקיד. במקביל החל ללמד מוזיקה במתנ"ס גוש עציון. אך התפקיד החשוב יותר היה מינויו ליועץ התזמורת הקאמרית חולון, תפקיד שטמן בחובו אתגרים רבים. "יום אחד קיבלתי מהם זימון, ואומרים לי: תשמע, אנחנו מאוד נהנים ממך ואתה תורם לתזמורת, אבל יש לנו בעיה. הרבה נגנים מנגנים גם בתזמורת רעננה, ואנחנו לא מצליחים לתאם את תאריכי החזרות. אנחנו מבקשים ממך לקבל אישור מהרב שלך לעשות חזרות בליל שבת", הוא נזכר. "אני מצטער, אני לא עושה את זה, השבתי בלי להסס, אך הם התעקשו שאבקש אישור מהרב שלי. אמרתי להם: אין דבר כזה אצלנו. אני לא קונסרבטיבי ולא רפורמי".

זו לא הייתה הפעם היחידה שבה התבקש לעבוד בשבת. "כשלמדתי בלונדון התקיימה תחרות חשובה שבה כל אקדמיה באנגליה שולחת נציג לתחרות. הזמינו אותי להיות הנציג שלהם, אבל אמרו לי שזה בשבת בבוקר. אמרתי להם: 'תראו, אני רוצה לזכות בפרס, אבל שבת'. 'תבקש רשות מהרב', הם אמרו, אבל כמובן שלא הלכתי".

עיקר הקריירה של יפה הושקעה במוזיקה, על אף שכאמור הוכר גם בכישרונו כחזן. הבחירה שלו בין שתי הדרכים הייתה מודעת: "כששאלו אותי פעם למה אני לא חזן בעצמי, עניתי שאני לא חושב שאני מספיק טוב. אבל מצד האמת, אני מרגיש שדרך המוזיקה הצלחתי לתרום יותר לעולם התורה ולעולם התפילה, להבנת התפילה. וזה מה שחשוב".

"חזן צריך אוזניים ולב"

לצד הקריירה האישית שלו, יפה משקיע רבות בפיתוח עולם החזנות והכשרת הדור הבא. כבר שנים רבות שהוא משמש כמנצח מקהלת בית הכנסת הגדול בירושלים, וכן מנהל את בית הספר לחזנות בפתח תקווה. רבים מבני הדור הנוכחי של החזנים ברחבי העולם הם מתלמידיו. בשנים האחרונות עמל על ספר חדש שרואה אור בימים אלה בשם 'נוסח התפילה'. "מדובר בספר תווים המיועד לבעלי תפילה וחזנים, שנותן מענה מהו נוסח התפילה וכיצד להתפלל", הוא מסביר. "במשך השנים נוסח התפילה עבר תהפוכות רבות, וכתוצאה מכך השתרבבו לתוכו לא רק מנגינות זרות אלא גם שגיאות בפיסוק המשפטים. למשל 'לך ענו שירה, בשמחה רבה ואמרו כולם'? זה לא נכון. 'לך ענו שירה בשמחה, ואמרו כולם מי כמוכה'", הוא מדייק את סימני הפיסוק שמשנים את המשמעות.

"הנוסח הוא טעמי המקרא של הסידור", קובע יפה. "מה התפקיד של טעמי המקרא? רק מנגינה יפה? ממש לא! גם פרשנות. לא רק היגוי אלא גם פרשנות של המילה. אני מנסה להעביר את הנוסח בצורה אומנותית. לא כל אחד יכול להתמודד עם כל מיני דרישות טכניות, אבל ככה זה גם במוזיקה הקלאסית. לא כל אחד יכול לנגן קונצ'רטו של בטהובן בכינור. יש עשרות כנרים שלא מסוגלים. אבל אני מנסה להעביר איזושהי מודעות להבנה ולא רק לידע. אדם צריך להבין נוסח, ולא רק לדעת נוסח. אותו הדבר גם בטעמי המקרא.

"לא מזמן הגיע לכאן תלמיד שלי. שאלתי אותו: על מה אתה רוצה לעבוד איתי היום? הוא ענה: על 'ה' מלך' של יוסל'ה רוזנבלט. ביקשתי שישיר את זה. הוא שר, אני ליוויתי, ואז אמרתי לו: אתה יודע מה? היום אין לך שיעור. בוא נלמד חברותא. לקחנו את פרק צ"ג בתהילים, ישבנו, למדנו 'ה' מלך' פסוק פסוק עם רש"י, עם רד"ק, מצודת ציון, מצודת דוד, ואז ביקשתי ממנו: תשיר את זה עוד פעם. הוא שר את זה אחרת לגמרי, בלי לשנות צליל אחד מהיצירה. למה? כי הייתה הבנה. צריך לא רק לדעת להתחזן, לדעת זה עשרה אחוזים. כל השאר זה הבנה".

בעבר הייתה סטיגמה חזקהמאוד שרוב החזנים ניגשים להתפלל לצורכי פרנסה ופחות כחלק מעבודת ה'.

"בתקופת התלמוד חזן היה שמש. כך כתוב גם במסכת סוכה ובמקומות אחרים. במשך הזמן התווספו להן דרישות אומנותיות, והחזן הפך להיות תפקיד מוזיקלי. דא עקא, רבים מהחזנים או שלא ידעו עברית, או שלא ידעו מוזיקה. היו מעט מאוד אנשים שידעו גם וגם. זה גרם לכל כך הרבה שגיאות שהשתרשו בנוסח", אומר יפה בצער. "למשל, בעדות אשכנז כשאומרים קדיש הם מפסקים אחרי 'בעלמא די ברא כרעותה וימליך מלכותה'. המשנה ברורה אומר: 'בעלמא די ברא כרעותה, וימליך מלכותה בחייכון וביומיכון'. זה דבר שנובע מהשתרשות של שגיאות שצריך לתקן".

המוטו שמשנן יפה לתלמידיו הוא שהחזן צריך שיהיו לו אוזניים ולב, לפני שהוא צריך קול. "יש הלכה מפורסמת בהלכות שליח ציבור בשולחן ערוך שחזן שרוצה רק להראות איזה קול יפה יש לו נמצא בבעיה לעבור לפני התיבה", הוא מזכיר. "המטרה היא שיתפללו כדבעי, עם לב ועם הבנה. אני לא חזן גדול, אבל כשאני מתפלל אני יוצר עניין כי אני מנסה לדייק. אני מנסה להיות בהיר־ביטוי. אני שואל את התלמידים שלי: כל צליל שיוצא מכם, אפילו הקצר ביותר, כל סלסול, חייב להיות שם? אם לא, אל תביאו אותו. לא להגיד לי שזה יפה. זו לא סיבה מספקת. אני מאמין שבשנים האחרונות יש יותר נטייה להבנה".

עד לפני כמה שנים ארגן יפה לפני הימים הנוראים סדנת חזנות בקיבוץ לביא ("כתוב בגמרא: חייב אדם לסדר תפילתו קודם ראש השנה", הוא מנמק), לשם היה מביא את טובי החזנים בעולם, עד שנוכח לדעת שאם אין אני לי – מי לי. "ביקשתי מאחד מהם להסביר מה הוא עושה, מה הוא לא עושה, ולמרבה התדהמה הוא ענה שהוא לא עושה כלום. הוא לא מתכונן. זה אחד החזנים הגדולים בעולם. חשבתי שאני קובר את עצמי באדמה. פעם אמרתי לחזן אחד: אני חושב שאתה מקנא בפיג'מה שלך שהיא כבר במיטה, אתה רק אומר לעצמך: בוא נגמור עם זה".

אחת התופעות שצוברות תאוצה בשנים האחרונות בעולם החזנות, שעליהן קובל יפה, היא הכנסת מנגינות משדות זרים אל סידור התפילה. "הרבה חזנים סיפרו לי שהם רוצים לשיר לפי נוסח התפילה, אבל בגלל שבקהילה שבה הם מתפללים רוצים למשוך גם קהל פחות דתי מבקשים מהם לשלב לחנים של לאונרד כהן, פנטום אוף דה אופרה או סול מיו", הוא מתאר. "הציבור אומר: אנחנו בקושי באים ולא רוצים להשתעמם, אז הם מכניסים את זה לתפילה. זו הסיבה שאנחנו חייבים לכתוב את הנוסח עכשיו ולהוציא לאור, כי הנכדים כבר לא יידעו איך מתפללים".

"לנוסח התפילה, שאותו עיצב לנו המהרי"ל, קוראים נוסח מסיני, כי הוא חשוב כאילו בא מסיני", הוא מגלה ואף מביא סיפור מצמרר: "בתו של המהרי"ל מתה בדמי ימיה, והוא קיבל על עצמו את הדין כי שינה מנגינות בימים הנוראים. הגמרא במסכת תענית אומרת: 'כל השונה בלא רינה והקורא בלא שירה, עליו הכתוב אומר: וגם אני נתתי לכם חוקים לא טובים'. מסבירים בעלי התוספות במקום שתוך כדי השירה אנשים, בעיקר כאלה שאינם באי בית הכנסת, יודעים איפה אתה נמצא. כך למשל הפיוט 'כל נדרי'. כל קדושתו באה מהמנגינה. הגאונים בזמנו התנגדו לאמירתו, כי זה עורר אנטישמיות. הגויים אמרו: היהודים מבטיחים ולא מקיימים, הם עושים התרת נדרים. הם לא הבינו את העניין העמוק של 'כל נדרי'. אבל עיקר חשיבותו של 'כל נדרי' היא המנגינה שעד היום לא יודעים מי כתב אותה. גם מלחינים שאינם בני ברית השתמשו בה. זה מלמד על חשיבות הניגון".

לנצח בעיניים עצומות

במהלך השנים ניצח יפה על תזמורות שונות ברחבי העולם, בהן התזמורת הסימפונית של פראג, התזמורת הפילהרמונית המלכותית בלונדון, הסימפוניות של בולטימור, ברצלונה, מקסיקו, הקאמריות של וינה וציריך, תזמורת רדיו וינה, האופרה של בודפשט, תיאטרון בולשוי ועוד. "הבאתי תוכניות חדשות, שכללו גם פרקי חזנות וגם מוזיקה קלאסית", הוא מתאר. "אם לא העם היהודי, לא הייתה מוזיקה דתית בכלל. העם היהודי העניק לעולם שתי מתנות: את התנ"ך, ומוזיקה כחלק אינטגרלי מעבודת הקודש. כל הדתות המונותאיסטיות לקחו את זה מהעם היהודי. אם לא הייתה המוזיקה היהודית אז לא היה ורדי רקוויאם ושאר יצירות מפורסמות. הם לקחו את זה מאיתנו".

המטרה הייתה להביא אל הבמות הגדולות נישה חדשה: "להביא את המוזיקה היהודית שלנו, הישראלית, לבמות בעולם. לעשות מזה קידוש השם. קודם כול, פרקי חזנות. שנית - סימפוניות של מאהלר, שהיה מלחין יהודי, עבודת הקודש של בלוך ויצירות תנ"כיות אחרות. לאחרונה ביצעתי יצירה של מלחינה ישראלית על ספר דניאל. כתבתי אורטוריה על המהר"ל מפראג, וכזכור לפני כמה שנים יצאנו יחד עם אברהם פריד לסיבוב עולמי של 'ערים מצדיעות לירושלים' ביוזמה של מוטי וברכה זיסר. בצרפת עד כדי כך אהבו את פריד, שהם חשבו לעשות איתו קונצרט מנויים", הוא נזכר.

איך מסתדרים בתפקיד כאדם שומר תורה ומצוות?

"כשמזמינים אותי לקונצרט בשבת, אני לא מגיע. הם יודעים שזה חלק מתנאי ההעסקה שלי. בנוסף לכך אני לא מנצח על מיסות. אני כן שומע, כי יש מה ללמוד מזה. חוכמה בגויים – תאמין. המון ניגונים שאנחנו שרים לקוחים מעבודה זרה, למשל מעוז צור בחנוכה - זו מנגינה סופר עבודה זרה. או למשל 'יגדל אלוקים חי וישתבח' הוא שיר אהבה אנגלי, שאת מילותיו אני מנוע מלומר. בזמנו שאלו את הרב עובדיה יוסף בספר 'יביע אומר' חלק ו': מהו לקחת ניגוני עגבים ולהביא אותם לבית הכנסת? הרב טיקוצ'ינסקי התנגד לזה, אבל הרב עובדיה מספר על הרב במצרים שהיה הולך לכנסייה הקופטית, עומד בחוץ, שומע את ניגוניהם ומביא את זה לבית הכנסת. הוא פוסק שמותר ואומר: יש קדושה בכל ניגון ועלינו לגאול אותו מטומאתו".

אתה מוזיקאי מוכשר ורב־תחומי, מה בעצם יש בתפקיד המנצח שאתה מוצא בו כל כך הרבה עניין?

"כמו שיש פסנתרן שמנגן על פסנתר, אני מנגן על תזמורת. ההבדל הוא שאני צריך לפני כן לשאת תפילה: 'עשה רצונם כרצוני, כדי שייעשה רצוני כרצונך'. הפסנתר הוא דומם. אני מנסה לחיות אותו. התזמורת הוא אנשים חיים. אני צריך בנועם, בדרך ארץ ובשכנוע עמוק, לבקש מהם לעשות מה שאני מבקש - את ההשקפה שלי של המוזיקה".

אחד המאפיינים הייחודיים של יפה הוא יכולתו לנצח בעיניים עצומות במהלך כל הקונצרט. "בדרך כלל אני לא משתמש בתווים", הוא חושף סוד כמעט בלתי נתפס. כל תפקיד של כל אחד מ־70 הנגנים נמצא אצלו בראש. "אני מרגיש את הקשר יותר חזק עם הנגנים", הוא מסביר.

למה לווידוי יש מנגינה שמחה?

בעולם הגדול המוזיקה הקלאסית תופסת נפח גדול, ופה בארץ החזנות היא תחום נישתי. הדור הצעיר פחות שומע חזנות בשעות הפנאי שלו.

"כי החזנים היום רוצים לחקות את קוסוביצקי, וזה לא קוסוביצקי. חזנים האריכו את התפילות שלא לצורך ולאנשים נמאס, יש להם יום חופש אחד. חזנים שאין להם את הידע שהיה לדורות הקודמים מנסים לחקות אותם, ורואים שזה רדוד", הוא מסביר. "הדור הצעיר פחות מוצא את עצמו בגלל ירידת הדורות שבחזנות. קודם כול, החזנים לא לומדים. דבר שני, וזה הדבר הגרוע ביותר, ההשפעה של כל מיני אלמנטים זרים שחדרו אלינו היא פשוט הרסנית. אם לא נשמור על הגחלת זה ייעלם".

השיחה הקולחת עם יפה היא הזדמנות לתהות על קנקנן של כמה מנגינות שמשמיעה ראשונית פחות מתאימות למילים שהולבשו עליהן. אחת מהן היא המנגינה השמחה בווידוי ביום הכיפורים. "הרב סולובייצ'יק כותב בספרו 'על התשובה' שאדם שעושה תשובה זדונות נהפכים לו לזכויות. אז זו המנגינה, השמחה: 'אשמנו' - אני חזרתי בתשובה, אוי, אוי, אוי", הוא מסביר בפשטות ומטעים את המנגינה.

למה גם לקינה 'אלי ציון ועריה' יש מנגינה לא עצובה במיוחד?

"היא לא עצובה, היא מנגינת נחמה", מבהיר יפה. "זאת לא מנגינת קינה. פעם התפללתי בשבת חזון באיזשהו בית כנסת ושרתי את 'לכה דודי' במנגינת 'אלי ציון ועריה'. אחר כך הרב בא אליי, הוא לא רצה לפגוע בי ואמר: 'התפללת יפה מאוד, אבל תדע לך שאצלנו לא מתאבלים בשבת. זו מנגינה של שלושת השבועות, לא שרים אותה בשבת'. שתקתי, אבל זאת איננה מנגינת אבל, זאת מנגינת נחמה. לכן אומרים את זה רק בסוף הקינות".

על אף ההצלחה העולמית, את עיקר הסיפוק שלו שואב יפה מהכשרת הדור הבא של החזנים. "אני רואה שהתלמידים שלנו מתייחסים לתפילה ביותר הבנה, ביותר עומק, ביותר כוונה, ביותר רצינות. נוסח התפילה הוא קודש קודשים. עובדה שקוראים לזה נוסח מסיני. אנחנו צריכים לשמר את זה. כל המדינה סערה כשבמהלך ההפגנה בבני ברק התחילו לשיר 'שלום עליכם' ואחד המפגינים, חילוני למהדרין, שם את הדגל על הראש שלו והתחיל לבכות. האותנטיות היא דבר חשוב. אלה השורשים שלנו, בואו לא נאבד אותם".

***