חברה טובה שהיא גם יועצת תקשורת אמרה לי פעם: אם את רוצה להשפיע בזירה הציבורית, אם את רוצה להיות עיתונאית לא רק בתוך המגזר שלך, תחליפי את המטפחת לפאה.
אם תשקיעי בפאה יפה, כזאת שנראית טבעית, לא תהיי יוצאת דופן במרחב. אנשים בכלל לא ידעו שאת מכסה את השיער שלך, וככה תוכלי לעוף.
25 שנה אני הולכת עם מטפחת. 25 שנות נישואים. כיסוי הראש הוא חלק מהזהות שלי, מהאופן שבו אני חיה את חיי, מהבחירה שלי לקבל על עצמי את עולה של ההלכה. בכנות? ההלכה הזאת איננה פשוטה לי. היא לא באה בכיף כמו שבת, חגים או תפילה. כל בוקר אני זוכרת למה אני מכסה את שערי, ואולי דווקא בגלל זה המצווה הזאת יקרה לי מאוד. לכן אני לא מקבלת את ההצעה להסתיר אותה ולהחליף אותה בפאה. כמובן שאין לי שום בעיה עם מי שבוחרת לחבוש פאה. תעשה כל אחת מה שמתאים לה, אבל זה מה שנכון לי. אני מוכנה לשלם על זה מחיר, ואני משלמת.
אני עיתונאית. אני כותבת ומשדרת דברים שלעיתים מעוררים שיח ומחלוקת. אני לא לוקחת קשה את הביקורת שאנשים כותבים לי, אפילו לא את העלבונות האישיים. זו ההזדמנות של אנשים להביע את עמדותיהם ואלה טיבן של הרשתות החברתיות. רק סוג אחד של תגובות גורם לי לכעוס באמת. כשמטיחים בי שיש לי מגבת על הראש, או אבטיח, כשכותבים שהמטפחת קשורה חזק מדי ולא מאפשרת לי לחשוב, כשמכניסים אותי לשק אחד עם כל מי שנראית כמוני בגלל כיסוי הראש שלי ובלי להתייחס לגופם של דברים.
בשבוע שעבר כתבה סיון רהב־מאיר בטורה בידיעות אחרונות על השנאה שדתיים סופגים במרחב הציבורי. בתוך יממה זרמו אליה מאה סיפורי שנאה קטנים. הדוגמאות שהיא הביאה לא היו של דתיים אלא דווקא של דתיות, ונראה לי שלא סתם. ההתבטאויות שהיא ציטטה היו קשות. הייתה שם רוחמה בן יוסף, זמרת, יוצרת, תושבת תל אביב ואישה מאירת פנים שכל עיתותיה מוקדשות ליצירת חיבורים. לפני כמה ימים התהלכה בן יוסף בדיזנגוף סנטר וחטפה מאישה חולפת "תורידי את הסמרטוט הזה מהראש שלך". הגברת המוארת לא חסכה גם "לכי לעזאזל". בן יוסף סיפרה שבשתי חברות שלה שישבו בבית קפה הוטחה את האמירה "אולי תחזרו למקום שממנו באתן" למרות שאחת מהן גרה כבר שני עשורים בתל אביב, ובכלל, לאן הן ילכו, להתנחלות? אישה אחרת קיבלה יריקה בעיר הפלורליסטית תל אביב ומוריה הרשקוביץ, אחות חדר מיון בשערי צדק, נחסמה על ידי אדם שלא נתן לה להיכנס למעלית כי היא "שייכת לכיפות הסרוגות האלה". בין הסיפורים של רהב־מאיר, ובין הסרטונים נוטפי השנאה שמגיעים למסכינו אחת לכמה ימים, יש גם כאלה שמבטאים שנאה עזה לחרדים. אבל בואו נישאר רגע עם המטפחת.
הקורבן המיידי של השנאה
השנאה היא אולי תופעה מוקצנת. אבל השיפוט האוטומטי והסטיגמה המקטינה היו שם הרבה שנים קודם לכן. נכון, שיפוט לפי מראה חיצוני הוא כלי בסיסי במערכת יחסים בין בני אדם. בלעדיהם לא היינו יכולים לעבד את המידע הרב שזורם אלינו בלי הפוגה. אבל זה לא זה. לא מדובר בתבנית רגילה, כזאת שמארגנת את עובדות היסוד על האדם שלפנינו. כשאנחנו נכנסות לחדר, אני והמטפחת, אנחנו צריכות להיאבק בכמה הנחות יסוד שיש לאנשים שמקבלים את פנינו. הראשונה היא שאם אני מכסה את ראשי אני נשלטת, שמישהו מנמיך אותי, שאין לי זכויות. שמהמטבח יצאתי ואליו אשוב. זו הסיבה שמחאת השפחות, שבכלל לא צפיתי בה ונשים מכסות ראש אחרות לא צפו בה, פוגעת כל כך. התחושה היא שמי שמכסה את ראשה צריכה להוכיח שהיא אישה עצמאית, סוברנית, שיש לה דעות ומחשבות והיא החליטה בעצמה לשמור על המצווה הזאת. זה הכבל הראשון שעליי להשתחרר ממנו. כבל שאין לאף גבר, וגם חלק גדול מהנשים כבר השילו מעליהן.
התפיסה השנייה היא שאני מטומטמת. כן, פשוט כך. כי מי תסכים לציית לחוקים שכאלה? מעניין שבעולם שמתרפק על חזרה לשורשים, לאותנטיות, לבית אבא ולמטעמי סבתא, הזכות הזאת שמורה לניגונים ולאוכל אבל לא לשמירה והקפדה על מסורת.
התפיסה השלישית היא שאני אדם לא משכיל. גם כאן חובת ההוכחה עליי ועל חברותיי שנראות כמוני והן רופאות או מרצות או מהנדסות. אנחנו נדרשות להוכיח שאנחנו יודעות על מה אנחנו מדברות, שהשיח שלנו קוהרנטי.
האחרונה החביבה היא תפיסת האיום. בארץ נהדרת מככבת מוריה, המתנחלת המטומטמת עם הילדים המוזנחים. כן, כשרואים אותי יודעים בוודאות שאני עקרת בית (אני לא), מתנחלת (אני לא), ויודעים בתוך רגע את סך הערכים שלי (לא נראה לי שבאמת אפשר לנחש). אישה כמוני הרי כובשת שטחים בימים והורגת ערבים בלילות. גם את זה אני צריכה להפריך.
רגע, הערת ביניים: אני מעריכה מאוד עקרות בית. הבחירה להיות בבית, לטפח אותו, להיות שם בשביל הילדים והאיש היא מצוינת וזכותה של כל אישה לבחור בה. גם למי שבוחרת לגור ביהודה ושומרון מגיע שאפו. אני מצדיעה למי שמיישבת את ארץ המלכים והנביאים שלנו. אבל אל תחליטו בשבילי מי אני לפי המטפחת.
רבות מהסטיגמות האלה, שכבר הפכו למפגן שנאה מדאיג, קשורות להסתה אבל גם לחוסר היכרות. אין הרבה נשים שנראות ככה במרחב הישראלי־ציבורי. אין מספיק יוצרות מוכרות כאלה, אין עיתונאיות עוטות מטפחת על המסך הקטן, אין מספיק נשים שמשתתפות בפאנלים או מנחות טקסים על במות ציבוריות. זוכרים מה עשו ללינור אברג'יל שהנחתה את טקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות לפני ארבע שנים? "ניסיתי לצפות בטקס, אחרי דקה נמלטתי - המגישה חובשת לראשה תרבוש רב קומות", כתב השופט בדימוס עודד אליגון. רבים יצאו אז להגנתה של אברג'יל, אבל האמירה יצאה מהמקלדת, והיא משקפת את עמדתם של לא מעט אנשים, בין אם הם אומרים אותה בקול ובין אם הם שותקים. אבל בחיים האמיתיים ישנן עשרות אלפי נשים שהולכות יום יום בכיסוי ראש והן חיות את חייהן, פועלות טוב בעולם ועובדות במגוון מקצועות, שירותיים וחופשיים. בואו, אתם יודעים כמה כסף מגלגלת תעשיית המטפחות?
נשאר רק לתהות איך בעולם שבו השונה הוא המגניב והמחובר לעצמו הוא הסבבה, נשים שנראות קצת אחרת ומחוברות באופן עמוק למה שהן מאמינות בו נתפסות בצורה שלילית כל כך וכיום גם הופכות לקורבן המיידי של השנאה שיוצרת המחאה.
לתגובות: ofralax@gmail.com
***