הסנדק

אחרי צאת השבת התקשר הבן. "מזל טוב", הוא אמר, "נולד לך נכד".

"מה?" שאלתי, מבוסם עדיין מהיין של ההבדלה, "מה נולד?"

"בן", הוא אמר, "נולד לי בן".

"אז למה אמרת נכד?"

"אוקיי, אבא", אמר הבן, "עכשיו אתה סתם ממציא בדיחות לא מצחיקות ל'בשבע'".

האמת היא שזה בא לי בהפתעה גמורה. ידעתי שהבן שלי ואשתו המקסימה בהיריון (אם כי לא הרבה זמן, בקושי תשעה חודשים), אבל תאריך הלידה המשוער היה ביום ראשון, מי היה יכול לשער שהיא תלד דווקא בשבת. אומנם ביום שישי הוא אמר לי שהם ערוכים כי נראה להם שמשהו זז עם הצירים, אבל חשבתי שהוא מדבר על הצירים של הדלת. איך יכולתי לדעת שעומד להיוולד לי נכד חדש?

"רגע", ניסיתי לקחת אוויר, "זה בן?"

"כן".

"בטוח?"

"ככה הוא טוען".

"זאת אומרת שהברית אמורה להיות בשבת".

כי כל היופי ביהדות זה הספונטניות. חתונה אפשר לתכנן, גם עם בר מצווה אפשר איכשהו לשחק, על ברית מילה אומרים תודה ומה שבא בא. הברית של הבן, זאת אומרת האב הטרי, הייתה למשל ביום שישי. עד היום אני זוכר איך אחד הנוכחים ניגש אליי אחרי הטקס והתלונן ברוגז: "מי עושה אירוע ביום שישי? אנשים עוד צריכים לחזור לשבת הביתה!"

"כן, הברית בשבת", אמר הבן, "אגב, אתה הסנדק".

"אני? למה אני?" נדרכתי. כי להיות סנדק זה כבוד גדול, ואני תמיד משתדל לברוח מכיבודים, כי ידוע שמי שבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו וככה כולם חושבים שאני נורא עניו ואף אחד לא עולה על זה שבעצם אני רודף כבוד אובססיבי. מה עוד שאם נדבר גלויות, לכל גבר יהודי יש קצת רתיעה מהכיסא של אליהו בגלל שהתת־מודע שלו זוכר מה קרה לו בפעם הראשונה שהוא היה שם.

"בפעם שעברה הסנדק היה הסבא השני. עכשיו תורך", אמר הבן, והלך לבשר על הבן החדש לבני משפחה שיודעים לשמוח גם בלי לספר בדיחות אבא.

למה אין לך כובע

הימים הבאים עברו עלינו בתכנונים ובחינת אפשרויות לקראת הברית. שכן, אם עדיין לא הבנתם, אינה דומה ברית ביום חול לברית בשבת, ואינה דומה ברית בשבת לברית בשבת שצמודה לשבועות, ואינה דומה ברית בשבת שצמודה לשבועות לברית בשבת שצמודה ליומיים של ראש השנה, אבל זה לא המקרה שאנחנו מדברים עליו אז למה להתעסק בזה עכשיו. בכל אופן, ביום חמישי נזכרתי שהטילו עליי להיות הסנדק ושאני צריך להשיג לעצמי כובע.

"למה כובע?" תמה ידיד שלי שמבין בנושא, "ובבקשה, בבקשה אל תגיב לי עכשיו בבדיחה שכוללת את המילים למה וכובע".

"אני הסנדק", אמרתי, "סנדק צריך כובע".

"אתה יודע מה זה אומר להיות הסנדק, נכון?"

"בוודאי", אמרתי, "אני יושב על כיסא וכולם מנשקים לי את היד. כשהילד גדל אני דואג לו, ואם מישהו מתנכל לו אני שם לו ראש של סוס במיטה".

"למי?"

"למתנכל".

"למה?"

"זה מה שעשה הסנדק. לא ראית את הסרט?"

"אתה חי בסרט", הוא נאנח, "עזוב אותך מסיפורים על המאפיה, סנדק בברית זה תפקיד חשוב מאוד. אומרים שהתינוק מקבל מהסנדק את התכונות שלו".

"באמת?" אמרתי, ופתאום עלה בדעתי שאולי בכל זאת עדיף שמישהו אחר יהיה הסנדק.

"בוודאי", אמר הידיד, "ואחר כך אתה מברך את כולם".

"מי מברך?"

"אתה".

"עם התכונות שלי?!"

הדון הנותן את הטון

הבנתי שאני כנראה לא הולך להיות סנדק בסגנון מרלון ברנדו, אבל כבר היה מאוחר מדי לסגת. כבר קיבלתי עליי את התפקיד וזו הייתה, כמו שאומרים במשפחת קורליאונה, הצעה שאי אפשר לסרב לה.

ברגליים רוטטות מכובד האחריות (הרי אליהו הנביא בכבודו ובעצמו מגיע לכל ברית) ניגשתי אחרי תפילת מוסף אל הכיסא והתיישבתי עליו בדחילו. המוהל ניגש אליי, ביקש שארד ואמר שעוד לא הגיע הזמן ושהוא יקרא לי כשזה יהיה רלוונטי. ירדתי מהכיסא, הוא רחץ ידיים, ארגן את הציוד של הברית וביקש שאפסיק לשאול מתי אני צריך לעלות על הכיסא ושהוא יקרא לי. אחר כך הוא ביקש שיביאו את התינוק, קיבל הסמכה מהאב להיות השליח שלו, ביקש ממני לרדת מהכיסא ושיחק עם התינוק חבילה עוברת. זה משחק מאוד נחמד: כל אחד מהנוכחים מקבל את התינוק ואז מוסר אותו למישהו אחר, שמעביר אותו למישהו אחר, שמעביר אותו לבא אחריו, וככה התינוק מתקדם מיד ליד עד שהוא שמגיע לטאץ' דאון. זאת אומרת לכיסא של אליהו. זה כמו קווטרבק בפוטבול אמריקני, רק שאצלנו לא קוראים לזה קווטרבק אלא פשוט קוואטר. בשלב הזה המוהל ציווה עליי להתיישב על הכיסא ולהחזיק את הנכד חזק חזק כדי שלא יברח. עשיתי כמצוותו, המוהל עשה מה שצריך לעשות והילד בכה רק קצת, מה שאומר שאפשר להיות רגועים: הוא לא קיבל את התכונות שלי.

ואז, כשהכול נגמר ורציתי לקום מהכיסא וללכת לאכול, הגיע מישהו שאני לא מכיר ונעמד מולי בציפייה.

"סליחה", אמרתי לו, "אתה חוסם לי את הדרך".

"תברך אותי", הוא ביקש.

בירכתי אותו בשבת שלום ורוב דגן ותירוש. בתגובה הוא הרכין את ראשו וחיכה. "ברך אותי, סנדק", הוא לחש.

שמתי את ידיי על ראשו ובירכתי אותו בבריאות טובה, באריכות ימים ובהצלחה בלימודים. לבא אחריו הוספתי זיווג הגון, הבא בתור קיבל ממני גם יראת שמיים, פרנסה טובה ואיחולי משכנתא בריבית משתלמת. בזה אחר זה התייצבו לפניי בני ישראל ביראת כבוד ובהרכנת ראש. חלק מהם ניסו לנשק לי את היד, כאילו אני באמת איזה דון, או מינימום דביר קורליאונה. אחרי המבורך העשירי הכנסתי לרשימה נחת רוח, חן וחסד, זרעא חיא וקיימא ואמונה וביטחון, ליתר ביטחון. לצד הכיסא עמדו כל הזמן בני המשפחה שלי וניסו לסמן לי כל מיני דברים עם הידיים, אבל אני לא עניתי להם כי הדון הוא שנותן את הטון, וחוץ מזה לא יכולתי לסמן להם בחזרה כי הידיים שלי היו מונחות על כל מיני ראשים של אנשים.

"אם אפשר..." אמרו בני המשפחה.

"אפשר ברכה אבל יש תור", אמרתי, "קחו מספר".

"אם אפשר שתקצר בברכות", הם המשיכו, "אנחנו רעבים ומחכים לך לקידוש".

"אף פעם", ציטטתי את דון קורליאונה, "אף פעם אל תגידו בקול את מה שאתם חושבים".

"אף פעם אל תלך נגד המשפחה", הם גמלו לי.

"ריספקט", דרשתי מהם, "או כמו שאומרים אצלנו בסיציליה – ריספטו".

"בשביל כבוד צריך לעבוד. יאללה, בוא לקידוש", הם החזירו אותי באבחה אחת מאיטליה לנתניה וטוב שכך, כי כשסיציליאנים מתעצבנים הם שולחים מישהו לישון עם הדגים, ואני בכל זאת מעדיף את הדגים שלי בצורת הרינג.

ובזה תם הטקס, השעון צלצל חצות היום ואני הפסקתי להיות גודפאדר סיציליאני וחזרתי להיות סתם יהודי פשוט שמספר בדיחות אבא. העיקר שיש לי נכד חדש, ושזכיתי להיות בברית שלו ולפגוש את אליהו. אם כי, לא נעים לי להגיד, שכחתי לשאול אותו אימתי קאתי מר.

לתגובות: dvirbe7@gmail.com

***