כמדי שנה מזמין גם השנה חודש הלהט"ב, שנמצא בימים אלו בעיצומו, התייחסות. אלא שנדמה שהכול כבר עלה על שולחן הדיונים – מכל הצדדים, מכל הכיוונים, מכל הזוויות. יש משהו שעוד לא נאמר?
אשר על כן, אפתח הפעם בסיפור אישי. סיפור אישי הוא קלף מנצח במאבקה של תנועת הלהט"ב עצמה. הז'אנר "הומואים מספרים על עצמם" (ליתר דיוק על יציאתם מהארון) הוכיח את עצמו מעל ומעבר ככלי היעיל ביותר לכיבוש לב הציבור למען השגת המטרות החברתיות מרחיקות הלכת של תנועת הלהט"ב. זה נותן גם לי השראה לספר סיפור אישי. מה גם שהסיפור הזה קשור לאחת מסוגיות הליבה של תנועת הלהט"ב: מימוש עצמי, מה שנקרא "להיות מה שאני".
בהיותי עולה חדש וגם חוזר בתשובה טרי באולפן בקיבוץ שדה אליהו, אי שם בשנות השמונים, למדתי מדי שבוע פרשת שבוע עם יצחק וייל ז"ל, חבר קיבוץ ותיק שאני חייב לו הרבה. כשהגענו לפסוק "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם", נזעקתי: "אבל הלב, זה הרי הדבר היקר מכול". הייתי באמת נסער, כמעט צעקתי: "זה מה שהתורה דורשת, לדכא את הלב, את הרצונות הכי אותנטיים של האדם?! למה התורה מכנה את ההליכה אחרי הלב זנות?" הייתי אז בחור צעיר עם רצון עז להתקרב לתורה ומצוות, והפסוק הזה הכניס אותי לסטרס. ייאמר לזכותו של יצחק וייל שהוא אפילו לא ניסה לנחם אותי ולהמתיק את הגלולה. הוא הסתכל בי בעיניים הטובות שלו ו...שתק.
ואז הבנתי את הנורא מכול: אין כאן יותר מדי מה לפרש. התורה מלמדת אותנו שבדרכנו אל על רצונות הלב הם לא חזות הכול. ומה עם מימוש עצמי? נראה שגם בו היהדות תומכת רק בעירבון מוגבל, בוודאי לא אם מזהים את האני האמיתי של האדם עם רצונותיו בכל רגע נתון. היהדות יותר בעניין של פיתוח עצמי, העלאת האני למקומות גבוהים יותר – היא קיר טיפוס, לא מגלשה, לא זרימה. זרימה היא תמיד כלפי מטה. יהודים לא זורמים עם מה שהם, יהודים מטפסים אל עבר מה שהם עוד לא.
פוליאמוריה ססגונית במקום תורה תובענית
דגל הלהט"ב הססגוני משדר פלורליזם, ליתר דיוק פלורליזם של התנהגויות מיניות שעם כולן אנחנו אמורים לזרום בכיף. זוהי ההגדרה הבסיסית ביותר של הקשת הלהט"בית. זה כשלעצמו גורם לאדם דתי כמוני מבוכה רבתי. דגל המיניות הבלתי מוגבלת המתנוסס לנו בכל מקום מול הפרצוף מנוגד ליהדות תכלית הניגוד. לדעתי הוא משדר אפילו סוג של פוליתיאיזם (ריבוי אלים) – פוליתיאיזם מיני. היהדות מאמינה בא־ל אחד ובתורתו האחת והיחידה, בזאת התורה שלא תהא מוחלפת. תורה זו, מעצם היותה אחת ויחידה, היא תובענית. היא לא מרשה לסטות ממנה ומדרישותיה האבסולוטיות והבלתי משתנות. איפה הפלורליזם? איפה הגיוון? אף פעם לא שרימפס וצ'יזבורגר? אפילו לא פעם אחת? אבל זה מה ש"האני האמיתי" שלי רוצה כרגע. פּליז!
בניגוד למונותיאיזם היהודי אשר מכיר רק בזיווג לגיטימי אחד, בין איש ואישה, הפוליתאיזם המיני החוסה תחת השם פוליאמוריה (ריבוי אהבות) הוא – אין מה לומר – ססגוני ומגוון הרבה יותר. אם לא טוב לך כאן, לך לשם, ולשם... ואז אולי תחזור לכאן. ככה האדם לא חייב להשתנות ולהתאים את עצמו לדרישות מוסריות וערכיות מרגיזות שאינן לרוחו, אלא הוא זורם עם עצמו במצבו הגולמי. במקום שישתנה הוא, הוא משנה כאוות נפשו את הגבולות של האסור והמותר שלתוכם תורת ישראל מבקשת להסליל אותנו. או בלשונו של ישעיהו ליבוביץ' ז"ל: הצרכים הופכים אצלו לערכים.
את הפיכת הצרכים לערכים מדגימה היטב פרשה בספר במדבר שאותה נקרא בשבוע הבא ובה נפגוש את בעל פעור. בעבודת בעל פעור הצרכים הם הם הערכים, רשמית. המדיינים שבמסגרת הפולחן של בעל פעור עשו לפי מדרש חז"ל את צרכיהם בפני דמות אלילית זו, זיהו זיהוי מוחלט בין ערכים (עבודת האל) ובין צורכי פלג גופם התחתון. והם הצליחו למשוך חלק גדול מעם ישראל אחריהם. הפיכת הצרכים לערכים השאירה אפילו את משה רבנו המום עד כדי כך שנתעלמה ממנו הלכה. הוא לא ידע מה לענות על הטענה הניצחת של זמרי בן סלוא, שמצא לנכון לקיים יחסי מין עם נסיכה מדיינית והציג את הלאב־סטורי שלו "לעיני משה ולעיני כל עדת בני ישראל" (במדבר כה, ו): love is love, צייץ. אין חדש תחת השמש.
אין זה מקרה שהתורה מציינת בהמשך ש"העדות והחוקים והמשפטים" (כלומר כל מצוות התורה) ניתנו לעם ישראל דווקא "מול בית פעור" (דברים ד, מה-מו). כמו כן, אין זה מקרה שמשה רבנו נקבר גם הוא "מול בית פעור" (דברים לד, ו). לפי הנצי"ב, מדובר ביותר מאשר ציון מקום. "מול" מבטא ניגודיות. "העדות והחוקים והמשפטים" של התורה סותרים באופן קוטבי את תרבות בית פעור, ובפרט ציון מקום קבורת משה רבנו מול בית פעור מרמז על כך שמפעל חייו מנוגד תכלית הניגוד לתרבות המיוצגת על ידי בעל פעור, תרבות שהופכת צרכים לערכים.
עם להט"ב לא נושאים ונותנים
אל מול התרת העריות בפרהסיה, כפי שקרה במקרה של בעל פעור וכפי שקורה בימינו – לעיני כל עדת בני ישראל – נדרשת עמידה בלתי מתפשרת. אין לנהל משא ומתן לא עם תרבות בעל פעור וגם לא עם גרסתה העכשווית, תרבות הלהט"ב.
לצערי, אין היום לעמידה בלתי מתפשרת שכזו אחיזה מספקת בציבור הדתי־לאומי. הרוב הדומם אכן דומם – בעיקר מטעמי "לא נעים" – בעוד שחלקים מציבור זה וגם אחדים מרבותיו מנהלים סוג של משא ומתן עם תרבות הלהט"ב אשר לובש לאמיתו של דבר צורה של נסיגה. הציבור הדתי־לאומי משלם על כך מחיר כבד – בבניו ובבנותיו המבולבלים. עלינו לשנות גישה ולהפנים שתרבות הלהט"ב היא האויב האידאולוגי הראשי של היהדות היום. היא לא שותף למשא ומתן דיפלומטי על גבולות גזרה ועל אזורי השפעה, כמו "את השבת נשמור לפי דרישות התורה ובתחום המיני נתחשב בצורכי תנועת הלהט"ב". לא זו הדרך.
אני מניח שרוב השותפים הדתיים למשא ומתן לא מכובד זה עם תנועת הלהט"ב מונעים מדאגה כנה לאותם צעירים בקרבנו הסובלים מהניגוד בין נטייתם החד־מינית ובין איסור התורה החמור – ולפעמים לא עומדים בניסיון. אינני נמנע מלהסתכל לצעירים אלה בעיניים, פגשתי רבים מהם – רובם אנשים עדינים וטובים שלא טוב להם. במסגרת מאמר זה אינני יכול להיכנס לדיון על סבל הפרט, שתנועת הלהט"ב מתיימרת לפתור על ידי מצג שווא של גן עדן מיני עלי אדמות שאותו היא מבטיחה לכל מי שיצטרף לשורותיה. אני מודה שאינני מכיר פתרון פלא לכל מי שמאותגר על ידי הנטייה החד־מינית. אומר רק, מידיעה, שצעירים דתיים רבים עם נטייה זו שונאים את תנועת הלהט"ב אשר מבקשת לקבע את מצבם ובנוסף לכך למלא את שורותיה על ידי שידולם של מי שעל הרצף, כלומר של צעירים שיכולים גם אחרת.
אסיים בנימה אופטימית: סביר בעיניי שהמהפכה הלהט"בית מיצתה את הפוטנציאל שלה. יש לה כיום אומנם ככל הנראה רוב בין החילונים, והיא זוכה לתמיכה גם בחוגים דתיים־לאומיים מסוימים, אבל זהו, הפוטנציאל מוצה עד תום. מי שאימץ את הנרטיב הלהט"בי כבר אימץ אותו מזמן, ומי שמתנגד לו ימשיך להתנגד לו גם בהמשך. העמדות ברורות, עד להודעה חדשה. וההודעה החדשה בוא תבוא, והיא תהיה – לפי הערכתי, כי נביא אני לא – בכיוון הנגדי. מהיכרות אישית אני יודע שגם בקרב החילונים יש מתנגדים לא מעטים לתרבות הלהט"ב. כמו כן, חלק מהזורמים איתה אינם באמת תומכים בה, אלא מיישרים קו, חוששים ובעיקר כאמור: לא נעים להם להביע עמדה שאינה תואמת את עמדת האנשים הנכונים המאיישים את המקומות הנכונים. אם וכאשר יישמעו יותר קולות מתנגדים של אנשים מתונים עם אומץ אזרחי, גם מיישרי הקו והחששנים עשויים לצאת מהארון – בעזרת ה' בקרוב.
***