נוכח רצף הפיגועים בחודשים האחרונים, בשומרון, בבנימין, וכל הארץ, אנו מבינים שמשהו מאוד בסיסי בפרדיגמה, בתפישה של הממשלה ומערכת הבטחון, מוטעה וצריך להשתנות. חייב להשתנות.
אנו כבר מכירים את המנטרה. מייד לאחר כל פיגוע יכריזו הפוליטיקאים וראשי מערכת הבטחון כי יעשו הכל בכדי לתפוש את המרצחים. כאילו יש לנו עניין אם איזו קבוצה קטנה של פשיעה, שדי למצוא בה את הפוגעים, ובכך פתרנו את הבעיה, ויסגר המעגל. לא, גם אם חוסלו או יחוסלו המחבלים, לא נסגר המעגל.
זה לא יפתור את הבעיה, וזה גם לא המצב.
זה לא יפתור את הבעיה, כיוון שבאמת אי אפשר לעצור את 'המפגע הבודד'. אנו רואים שפעמים רבות לא מדובר בארגון טרור מסויים ומאורגן, אלא באנשים שקמים בבוקר ומחליטים לרצוח יהודים. כתב חמור סבר יעלה לשידור ויאמר בשם אנשי בטחון, הרוצים להתנער בכך מאחריותם, שקשה מאוד למנוע פיגוע שיוצא ממפגע בודד. כאילו הייתה זו תופעת טבע בלתי נשלטת, שאי אפשר למונעה.
זה גם לא המצב. לא מדובר במפגעים בודדים. עלינו סוף סוף להבין ולהפנים שיש לנו מלחמה עם אוכלוסיה שאחוזים גדולים ממנה תומכת בטרור, ובמילים ברורות יותר - תומכת ברצח יהודים. יהודים באשר הם יהודים, גברים נשים וטף. אותם מפגעים מקבלים חיזוק ועידוד ממשפחתם, ומחלקים גדולים מהחברה שבה הם חיים. חיזוק במילים, וחיזוק במעשים. בדברי שטנה והסתה בדרשות במסגדים, בבתי הספר, ברשתות החברתיות. ובמעשים בפועל, במשכורות למחבלים ומשפחותיהם, במכירה של אמצעי לחימה, בהסתרה של הרוצחים.
אם לא מזהים נכונה מחלה, גם לא מצליחים להתמודד איתה. כאשר מתחילים להכיר במציאות באמת, בלי לטשטש, אפשר להתחיל להתמודד, ולרפא את השבר. ובמחלה מסוכנת, להציל חיים.
האוכלוסיה, ובפרט תומכי הרצח, צריכים להיות מורתעים. הם אלו שצריכים לפחד. לצורך כך צריכה להיות ענישה כללית, ענישה שלא ממוקדת במפגעים, אלא בפירוש כלפי החלקים בחברה שהצמיחו ועודדו אותם. להכנס לכפרים, להיכן שהם חיים, ולהביא לדין כל מי שמסית ומדיח. בין אם הוא שייח במסגד, מורה בבית ספר, או סבתא למחבל. זה יהיה קשה וארוך, אבל זאת הדרך.
לסגור לתנועת ערבים כל כביש שהיה בו פיגוע או נסיון פיגוע. זה פוגע להם במרקם החיים? זאת בדיוק המטרה. מניעת המעבר בכבישים ומחסומים באים לא רק לצמצם מאוד את האפשרות לפיגוע על הכביש, מה שברור לכל בן דעת, אלא שיבינו שיש מחיר לרצח ולתמיכה ברצח. אלו רק דוגמאות נקודתיות, אך כאלו שמלמדות על הכוון שאליו צריך ללכת.
טוענים שהפגנות וחסימות הכבישים הנעשות על ידי המתיישבים, ובכלל חיכוכים עם הערבים לאחר פיגועים, רק מפריעים לצבא לעשות את משימתו. אמת. אם הצבא היה אכן עושה את משימתו, אף אחד לא היה רוצה צורך לצאת מביתו להפגין או לכל דבר אחר. האירועים האלו נוצרים מתוך תחושת תסכול, ואקום, שעולם כמנהגו נוהג, והדרך בה נהגו עד כה - פשוט תמשך, ומכאן שעלינו לחכות חלילה לפיגוע הבא. לכך הלב היהודי לא מוכן.
ובכן, יאמר מפורשות לממשלה ולראשי מערכת הבטחון - הנסיון שלכם לטיפול נקודתי, בפיצנטה, כשל לחלוטין. צריך לעשות שינוי בפרדיגמה. להבין שאנחנו במלחמה מול אויב, שקם עלינו להורגנו, וממילא הכללים ודרכי הפעולה צריכים להיות בהתאם.
אכן, זה בדיוק תפקידה של מלכות, של צבא, לא של יחידים. זה תפקידכם כמפקדי הצבא להורות לו מה וכיצד לפעול. והעיקר, תראו לנו זאת במעשים, לא בדיבורים, כיוון שבנתיים אנחנו מדממים.