אחרי שנתיים שאולי היה כדאי לדלג עליהן. מומלץ לקחת פסק זמן ולשאול את עצמנו כמה שאלות.
מה מותר לי לעשות. כשגונבים לי את הקול? וכשגונבים לי את המדינה? ואת החניה, או את האפשרות לחיות לפי האמונה שבה אני מאמין?
ובכלל, מה מותר לעשות לזה שלא בא לי טוב בעיניים? האם אלימות בעינינו היא רק פגיעה פיזית או גם פגיעה מילולית?
ומה דעתך על לחץ נפשי מתוזמן, על שיבוש שגרת החיים, ועל הפרעה בכל הזדמנות אפשרית? כולנו בצד הצודק - למיטב הבנתנו, כמובן. ולמען הצדק הזה יצאנו להאבק. האם חשבנו פעמיים לפני שבחרנו בכלי המלחמה.
האם הבנו את המשמעות של השימוש בכלים אלו, אילו השפעות תהיינה למלחמות אלו, על החיים שלנו - לוחמי הצדק. מה עושה לי השימוש באלימות על שלל גווניה, מהעדינה ביותר ועד הקשה שבהם.
ובעיקר איזה עולם אנחנו בונים לילדים שלנו, מוסרי יותר או אלים יותר? מה קרה לנורמות הכי בסיסיות של החברה שלנו, והאם השינויים האלו הם כאן בשביל להישאר.
ומה שהכי חשוב, האם יש דרך להחזיר את הגלגל אחורנית? הרמב"ם בהשראת אריסטו, נקט בגישת "הקצה השני" גישה האומרת שהדרך היעילה לטפל בתכונות רעות, היא, ללכת לקצה השני של הספקטרום.
לדוגמה, הקמצן, ינהג תקופה בפזרנות יתר, העצל ינהג תקופה מסוימת בחריצות יתר. כך בסופו של תהליך, נפשו תחזור לאיזון המקורי שלה. אם נאצה לאמץ את דרכם, המתכונת פשוטה למדי. הפגנת? צעקת? לחצת?
בואו נאזן, יותר הכלה, יותר התנדבות בקהילה, עוד מפגש עם האחר, עד היכרות עם תפיסות עולם שונות.
בשבילנו, למען עולם טוב יותר.
למען דור העתיד.