1.
המספרים מזעזעים: עשרים ותשעה ישראלים נרצחו בפיגועי טרור מאז תחילת שנת 2023. חלקם חיילים, רובם אזרחים. ממשלת ימין־על־מלא בוהה במתרחש בחוסר אונים ולא מוצאת כיצד להתמודד עם המצב. רצח יהודים בקצב ממוצע של חמישה בחודש מתקבל כאילו היה תופעת טבע, חלק בלתי נמנע של החיים בארץ.
בכירי צה"ל, השב"כ ומערכת המשפט אולי עושים כמיטב יכולתם, אבל לא לוקחים אחריות לשינוי המצב. הם מפטירים כאשתקד, פועלים על פי השבלונה, לא מציעים משהו שונה, משהו חדש. הלוחמים ואנשי השטח מחרפים את נפשם לילה ויום ומביאים הצלחות נקודתיות, אך התחבושת דקה מכדי לעצור את הדימום. אסטרטגיה שעבדה לא רע בשנים שקטות יותר איננה יעילה בזמנים ובאזורים שבהם החוצפה של המחבלים גוברת, המוטיבציה מתעצמת ומפלס הטרור עולה. כל עוד נתייחס אל השגרה המדממת הזאת כאל מציאות נסבלת, ספק אם הפתרון יימצא. הדרישה כלפי האחראים על הביטחון, ובראשם ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון גלנט, צריכה להיות תקיפה יותר. עליהם לכנס את כל הנוגעים בדבר ולדרוש מהם לספק פתרונות או להניח את המפתחות. צריך לשבור את אחדות המחשבה, לרווח את השורות ולפתוח את הראש ואת הלב לרעיונות חדשים.
2.
וזה לא שחייב להימצא איזה פתרון קסם. יכול להיות שאין כזה. אולי התשובה טמונה בלעשות את אותו דבר, אבל יותר חזק. הרבה יותר חזק. להיות יותר נחושים במניעה ובהרתעה. לפעול בדרכי פעולה מוכרות שחלקן נזנחו וצריך לשוב אליהן, וחלקן נחלשו וצריך לחזק אותן.
שני הערבים שרצחו ארבעה יהודים סמוך ליישוב עלי היו מחבלים שכבר ישבו בכלא הישראלי על ניסיונות למעשי טרור, שלא גבו מחיר דמים. הם שוחררו בתום עונש קל מדי שהוטל עליהם - שחרור מוטעה ונמהר שעלה הפעם בארבעה נרצחים. הלקח צריך להיות לא רק לתבוע מבתי המשפט להחמיר את הענישה, אלא גם להימנע משחרור מחבלים אף בתום תקופת מאסרם. הם לא פושעים פליליים רגילים, הם חיילי אויב שישובו לאחוז בנשק. לא משחררים חיילי אויב בטרם הסתיימה המערכה.
הקלות הבלתי נסבלת שבה שני מחבלים חמושים ברובי M-16 נעים ברכבם בחופשיות על כביש 60, ציר התנועה המרכזי של אזורי יהודה ושומרון, היא תוצאה של מדיניות הסרת המחסומים, כחלק מתפיסת "צמצום הסכסוך" וההקלות על מרקם החיים של הפלשתינים. בעבר תנועת הפלשתינים במרחבי יהודה ושומרון הייתה מותנית בבידוק ביטחוני במחסומי צה"ל. לאחר שנים של שקט יחסי, ותחת לחץ של גופי שמאל כמו 'מחסום ווטש', הוחלט לנסות לוותר על המחסומים. היו שנים שבהן נראה היה שהניסוי הצליח, שהפלשתינים הבינו שכדי שחייהם יהיו נסבלים הם צריכים להתגבר על יצר הרצח והפיגועים. התקופה השקטה הזאת חלפה, אבל במערכת הביטחון עוד לא הפנימו את חומרת המצב ואת הצורך להחזיר את הבידוק במחסומים למקומו.
3.
בכל הנוגע להרתעה מונעת, ברור שאין די בבתי כלא שבהם מוחזקים המחבלים בתנאי קייטנה כדי ליצור הרתעה. השר איתמר בן גביר החליט על מספר צעדים לצמצום החגיגות בכלא, והשר סמוטריץ' הורה לקיים את החוק שלא יושם עד כה ולקזז מכספי המכס המועברים לרשות הפלשתינית את הסכומים שהיא מעבירה לתמיכה בטרור. אבל אין די בכך, ועדיין יש צורך בחשיבה מערכתית מעמיקה כיצד לבצע שינוי שיהפוך את הישיבה בכלא לעונש מרתיע. הנופש בכלא חייב להפוך לסיוט.
הריסת בתי מחבלים לצורך הרתעה חייבת להתבצע בדרך מהירה ומהדהדת. המגבלות שמטילים שופטי בג"ץ גורמות לכך שזמן רב עובר בין הרצח להריסה, ושלרוב לא מדובר בהריסת הבית כולו אלא באיטום או בהרס רק של חלק ממנו. זה מעט מדיי ומאוחר מדי – ככה לא משיגים אפקט של הרתעה.
באזורים שהפכו להפקר כמו העיר ג'נין יש צורך במבצע צבאי נרחב במטרה לדלל את מספר פעילי הטרור ולאסוף ולהשמיד אמצעי לחימה. כמובן גם חידוש ההתיישבות היהודית באזור צפון השומרון, מלבד ערכו הציוני, יביא גם להגברת הביטחון.
הצמדת מחיר של תנופת התיישבות בתגובה לכל פיגוע יכולה גם היא לשמש גורם מרתיע. ראוי לגבות לא רק מחיר אישי מהמחבלים ובני משפחותיהם, אלא גם מחיר לאומי מהרשות הפלשתינית וממי שעומדים מאחורי המחבלים, מסייעים להם לפני הפיגוע ולאחריו וחוגגים כל רצח של ישראלים.
ולבסוף, העוצמה והעמידות של ההתיישבות גם היא חלק בלתי נפרד מהמאבק בטרור. בשנה בה חצה מספר המתיישבים היהודים ביהודה ושומרון את מחצית המיליון, יש להמשיך ולהקרין שהטרור לא ישיג את מטרתו. הם לא ישברו אותנו. בתחום פיתוח ההתיישבות הממשלה הזאת מוכיחה עד כה רצינות ומביאה תוצאות. יש לדרוש ולצפות שהיא תתפקד כראוי לממשלת ימין גם בתחום הביטחון.
תוצאות של הזנחה
התוצאות המאכזבות בבחירות ללשכת עורכי הדין ממחישות עד כמה המחנה הלאומי־דתי הגיע אליהן ללא הכנה ראויה. נראה כי ראשי מפלגות הימין שמו את כל הז'יטונים שלהם על המהלך לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ולכן לא השקיעו את המאמץ הנדרש כדי לנסות להשיג רוב בוועדה גם ללא שינוי השיטה.
בשבוע שעבר ראינו את הקואליציה מוותרת ביודעין על הזכות והאפשרות לדאוג לכך ששני נציגי הכנסת בוועדה לבחירת שופטים יבואו משורותיה. השבוע נוספה עוד מפלה, כאשר תוצאות הבחירות ללשכת עורכי הדין מבטיחות כמעט בוודאות ששני נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה יבואו גם הם משורות מתנגדי הרפורמה לתיקון מערכת המשפט.
גם אם זו לא הסיבה היחידה לכישלון, אין ספק שחלק מהבעיה נעוצה בכך שלא הוצג מועמד בולט וראוי לתפקיד יושב ראש הלשכה. גם אם נכונה הטענה שעורך הדין אפי נווה נרדף משפטית בגלל שיתוף הפעולה שלו עם איילת שקד, עדיין אין בכך כדי להכשיר את מי שהורשע בפלילים ושמו הוכתם בהתנהלות מינית מפוקפקת. די ברור שרבים מקרב עורכי הדין חשו שהם לא יכולים להצביע עבורו למרות שהם תומכים בכל ליבם ברפורמה המשפטית. לאחר שהימין הפנים סוף סוף את חשיבות הרכב הוועדה לבחירת שופטים, היה עליו להפוך כל אבן ולמצוא מועמד מתומכי הרפורמה שניתן להתגאות בו ולהתאחד סביבו, וכאלה לא חסרים בקרב עורכי הדין. כמה חבל שזה לא נעשה.
הניסיון לטעון כאילו ניצחונו של עמית בכר מוכיח שהעם לא רוצה רפורמה משפטית הוא כמובן מופרך. עם כל הכבוד לעורכי הדין, הם לא העם ולא בהכרח מבטאים את רצונו. העם אמר את דברו בבחירות שהתקיימו לפני שמונה חודשים, ומי שמבטא את רצונו של רוב העם הם 64 חברי הקואליציה.
שר המשפטים יריב לוין מאיים שלא לכנס את הוועדה לבחירת שופטים בהרכבה הקיים, אבל לא נראה ששופטי בג"ץ יאפשרו זאת. לפיד כבר הודיע שיעתור לבג"ץ נגד לוין אם יימנע מלכנס את הוועדה, ותהיה זו הפתעה מרעישה אם העתירה תידחה. לפחות יש לקואליציה גוש חוסם של שלושה נציגים בוועדה שיוכל לטרפד כל מינוי לבית המשפט העליון אם לא יגיעו איתו להסכמות, אבל הבטיחו לנו הרבה יותר מזה.
המוצא היחיד שנותר לתיקון המצב הוא לעמוד על שינוי הרכב הגוף שממנה את השופטים. רק כך יהיה סיכוי לאזן, אידיאולוגית וסוציולוגית, את הרכב השופטים בבית המשפט העליון. יש הצעות שמדברות על הקמת גוף פריטטי שבו מתקיים שוויון בין הקואליציה לאופוזיציה. גם זה יהיה שיפור לעומת ההרכב המסתמן שבו יש רוב לשמאל, אבל אין סיבה להסתפק בכך. צריך לחתור למצב בו שופטי בג"ץ נבחרים במליאת הכנסת או בוועדת החוקה – גופים שבהם הקואליציה נהנית מרוב.
לתגובות: [email protected]
***