בפרשת חוקת מתחיל הסיפור של כיבוש הארץ בעת המסע של בני ישראל בעבר הירדן המזרחי. כאשר סרב מלך אדום לאפשר לישראל לעבור בגבולו, הם הקיפו את ארצו והמשיכו צפונה. הם הותקפו על ידי הכנענים בערד, נלחמו נגדם והחרימו את עריהם.
לאחר מכן הגיעו לארצו של סיחון מלך האמורי. גם הוא סרב לאפשר להם לעבור בארצו ויצא כנגדם למלחמה. ישראל היכו את האמורים וירשו את ארצם, עד גבול בני עמון.
משם המשיכו בדרכם צפונה, בבשן יצא נגדם עוג מלך הבשן למלחמה, גם הוא הובס וגם את ארצו ירשו. לאחר זמן, באו בני גד ובני ראובן וביקשו ממשה להתנחל בעבר הירדן. לאחר דין ודברים והתחייבות שלהם להשתתף במסע כיבוש הארץ המערבית, אישר להם משה את בקשתם, ואליהם הצטרפו גם חצי שבט המנשה.
הסיפור המפורט של כיבושי משה מטרים את הפרקים המפורטים של הכיבוש וההתנחלות בארץ ישראל שממערבלירדן, המופיעים בספר יהושע.
כפי שהוסבר בפרשות קודמות, סיפורי התורה לא נכתבו רק לשם הזיכרון ההיסטורי. סיפורים אלה הם תורה שיש ללמדה, לקיימה וליישמה גם בדורות מאוחרים יותר. כך לדוגמה הצבענו בשבת שעברה שפרשת קרח היא אב-טיפוס להבנת המחלוקות והערעור על ההנהגה בכל הדורות. כך יש לקרוא גם את סיפורי המסע, המלחמה וההתנחלות שבפרשתנו.
ביחס לפרשה זו, יש בידינו הדגמה מעשית כיצד ניתן להשתמש בסיפורים ההיסטוריים הללו כבסיס ערכי ורעיוני לדורות הבאים. הדוגמה מצויה בסיפורו של יפתח הגלעדי, בספר שופטים (יא). יפתח התבקש להושיע את ישראל מיד בני עמון שיצאו למלחמה על ישראל.
תחילת ההתמודדות של יפתח עם האיום העמוני היתה דיפלומטית. הוא שלח מלאכים אל מלך בני עמון בשאלה: "מַה לִּי וָלָךְ כִּי בָאתָ אֵלַי לְהִלָּחֵם בְּאַרְצִי"? מלך בני עמון השיב לו בתביעה טריטוריאלית: "כִּי לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם". על כך ענה לו יפתח בנאום היסטורי מנומק היטב.
דברי יפתח חזרה מדויקת למדי על סיפור התורה בפרשתנו: "כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְׂרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן ... וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְׂרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְׂרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ? הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִישְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ...".
יפתח הסביר למלך בני עמון את ההצדקה המוסרית לכיבוש ארצו בידי ישראל. אילו נעתר סיחון לבקשת השלום של ישראל ואיפשר להם לעבור בגבולו, לא היו כובשים את ארצו כלל. מכיוון שיצא למלחמה ונוצח, איבד את הזכות לתבוע את הארץ מעם ישראל.
שלשה דברים למדנו מיפתח.
הראשון, שיש לפתוח בשלום ובדיפלומטיה לפני היציאה למלחמה.
השני, שיש צורך בהצדקה מוסרית למלחמה ולכיבוש הארץ.
והאחרון, שהבנת ההיסטוריה של עם ישראל, כפי שהיא מתוארת בתורה וגם בדורות שלאחר מכן, יכולה לספק את ההצדקה המוסרית הדרושה. ומשכך, מובנת החשיבות הרבה שיש בלימוד פרקים אלו בתנ"ך, ובכלל, בלימוד ההיסטוריה של העם, בבחינת "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור".
דומה שאין צורך להסביר את המשמעות האקטואלית של המסר הזה והדברים מאירים ושמחים עד היום כנתינתם מסיני, וליתר דיוקבפרשה שלפנינו: כנתינתם בערבות מואב.
—-
הרב פרופ' יהודה ברנדס הוא נשיא המכללה האקדמית הרצוג