כשבסוף השבוע שעבר, בעקבות הרצח המזעזע בישוב עלי, קמה קבוצת מתיישבים קטנה שחשה כי דמה הותר ופעלה שלא כחוק כנגד ערבים – היה זה האות ל"עליהום" הקבוע של מערכת הביטחון ושל התקשורת על אלה שהכי קל לתקוף ולהאשים.
את הסלידה ושאט הנפש מהאווירה הזאת היטיב לבטא העיתונאי יותם זמרי בערוץ 14:
"חבר'ה, תבינו, אם אתם תזלזלו בחיי מתיישבים, הם יגנו על עצמם. וזה מה שקורה ביהודה ושומרון יום יום. ואני אתן לך דוגמא לזה; הרי כשבלוד בשומר החומות, ערבים איימו לכבוש את רמת אשכול, הגיעו מהגבעות נערים ואנשים ובאו לשמור על תושבי לוד. ואנחנו כולנו היללנו את זה ואמרנו איזה אנשים, איזו ערבות, הם לא יכלו להישאר שם על הגבעות ולראות את מה שעושים לתושבי לוד, ועכשיו כל מיני עיתונאים... נזכרים במתנחלי יו"ש רק כשיש אירועים כאלה.
"הם לא דיווחו על אבן בחיים שלהם, הם לא דיווחו על בקת"ב בחיים שלהם, הם לא דיווחו על אנשים שעושים להם את המוות כמעט יום יום, כמעט אף פעם. הם נזכרים ביהודה ושומרון רק כשיש שם משהו שהם יכולים להגדיר אותו כ'טרור יהודי', ואותו הדבר אני אומר גם על המפכ"ל וגם על הרמטכ"ל שמעולם את החריפות הזאת לא שמעתי...
"והכי כואב לי כשאני שומע את צה"ל אומר שהוא הולך להוריד גדודים ליהודה ושומרון כדי לתגבר בגלל אלימות מתנחלים. יא חצופים, נרצחו ארבעה אנשים בעלי, לא הורדתם?! נרצחו עשרים אנשים לפניהם, לא הורדתם אנשים לתגבר את הסיפור הזה?! זאת ההודעה שאתם מוציאים?! תתביישו לכם. בושה וחרפה...".
אינני מצדד בפעולות כאלה ואינני חושב שכך צריך לפעול, אבל מצד שני – אינני מוכן בשום אופן לקבל את המשוואה המעוותת שמבקשים להציב בפנינו השכם והערב: גם 'אצלם' יש טרוריסטים וגם 'אצלנו' יש טרוריסטים. העיוות הזה הוא פרי הבאושים של רעיונות השמאל שמפעפעים כבר שנים במסדרונות מערכות הביטחון, המשפט וכלי התקשורת. היתה מי שזיהתה את העיוות הזה לפני שנים רבות, ועליה אבקש לכתוב הפעם.
כיכר השוק ריקה
השבוע לפני 19 שנים, בז' בתמוז, הלכה לעולמה נעמי שמר ז"ל – משוררת ומלחינה, כלת פרס ישראל לזמר עברי לשנת תשמ"ג. בנימוקיה למתן הפרס כתבה ועדת השופטים: "פרס ישראל לזמר עברי מוענק לנעמי שמר על שיריה, אשר מטבעם מזדמרים בפי כל בזכות איכותם השירית והמוסיקלית, בזכות המיזוג המופלא בין המילה והלחן ובזכות הביטוי הניתן בהם לרחשי לב העם. היא מחברת זמירותיה בפשטות, בכנות ובנימה אישית; אך אין זו נימה פרטית וייחודית לה, אלא נימה הנותנת לכל אחד את ההרגשה כאילו הדברים יצאו מליבו" (הציטוטים במאמר – מתוך הספר 'על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר, סיפור חיים' מאת מוטי זעירא).
נעמי שמר, כך נדמה לי, הצליחה לעשות מה שלא הצליח לעשות אף אמן ישראלי לעשות: להיות נטועה בלב המיינסטרים הישראלי ומצד שני להשמיע קול יהודי, לאומי ימני, לא מתנצל ולא מהסס. ולא כאדם "דתי" אלא כאדם המחובר לשורשיו ולזהותו, למורשתו ולמקורותיו.
נעמי שנולדה בתר"צ (1930) במושבה כנרת לזוג הורים חלוצים שעלו מוילנה, פרצה ללב התודעה היהודית בעולם בשנת תשכ"ז (1967) כששירה "ירושלים של זהב" הושר בפסטיבל הזמר והפזמון במוצאי יום העצמאות של אותה שנה. השיר, שכמו חזה את אשר יתרחש כשבועיים לאחר מכן עם כיבוש ושחרור העיר העתיקה, פרט על מיתרי הלב של רבבות רבות של יהודים ברחבי הארץ והעולם.
כשהשמיעה את השיר לחברתה רבקה מיכאלי, ילידת העיר העתיקה בירושלים, אמרה לה רבקה שמשהו עדיין חסר לה בשיר. "היכן העיר העתיקה?" שאלה. נעמי קיבלה את ההערה והוסיפה בית שלישי: אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם / כִּכַּר הַשּׁוּק רֵיקָה / וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר הַבַּיִת / בָּעִיר הָעַתִּיקָה / וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶלַע / מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת / וְאֵין יוֹרֵד אֶל יָם הַמֶּלַח / בְּדֶרֶךְ יְרִיחוֹ.
צירוף המילים הקצרצר "כיכר השוק ריקה", עורר את הסופר הצעיר עמוס עוז, איש קיבוץ חולדה, לכתוב מיד לאחר מלחמת ששת הימים מאמר ארוך בעיתון 'דבר', תחת הכותרת 'ארץ מולדת'. בדבריו הוא שטח את עמדותיו הציוניות-שמאלניות-הומניסטיות על רקע השיבה לחלקי יהודה ושומרון לאחר המלחמה. וכך כתב על דבריה של נעמי שמר אודות כיכר השוק הריקה: "כוונתה, כמובן, כיכר השוק ריקה מיהודים, אין יהודי יורד אל ים המלח בדרך יריחו, והמילים מסגירות רובד נפשי אופייני עד להפליא".
מרוץ שליחים
תגובתה של שמר לדבריו של עוז היתה נרגשת וזועמת: "זה מעורר בי זעם נורא, הטיעון הזה. זה כאילו בן אדם מתגעגע לאהובתו והוא בא אל הפסיכיאטר שלו, עמוס עוז, ואז הפסיכיאטר אומר לו: 'אל תדאג. היא לא לבד במיטה'. זאת אומרת, זה אמור להרגיע אותי... ארץ ישראל, כשהיא ריקה מיהודים – היא בשבילי שוממת וריקה".
נעמי היתה מן התומכות בתנועת גוש אמונים שקמה לאחר מלחמת יום הכיפורים, וכך אמרה בריאיון לעיתון 'מעריב' בשנת תשל"ה (1975): "העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל".
באנשי גוש אמונים ראתה המשך ישיר של הוריה החלוצים: "גוש אמונים הוא כוח חיים חדש, הוא מעין פריצה מרנינה של מי תהום שלא ציפית להם. והם פרצו, והם זורמים, והם משקים את הלבבות. בבית אנו קוראים לזה מרוץ שליחים. זהו תהליך צפוי, נחזה ובריא: מחנה אחד התעייף, עשה מה שעשה – ועשה רבות וגדולות! – ונגמר לו האוויר. המחנה הקודם, שקראנו לו בהכרה 'תנועת העבודה', התמסד, התבקע, התפרק. זו הזרימה הטבעית. הופיע כוח חדש, רענן, משלהב. אבל למחנה שהתעייף – זה לא נעים. קשה להשלים. קשה לרדת מן הבמה ולהודות שמרוץ השליחים נמשך, אלא שהרצים התחלפו".
בשיחה עם דודו אלהרר אמרה: "הסיבה היחידה שבגללה הגענו לחבל ארץ זה היא שאנחנו יהודים, אין סיבה אחרת, ומי שאינו סבור כך, אין לו מה לעשות פה. הגענו לפה כי במשך כל השנים הפנינו פנינו להר הבית ותלינו מזוזות בכל מקום בעולם, הנחנו תפילין, אכלנו מצות ואמרנו 'לשנה הבאה בירושלים'. כל הדברים האלה הם שהובילו אותנו לפה, וזה נקרא יהדות. מי שרוצה להתנער מכך זו בעייתו".
אל בורות המים
זמן רב לפני שאמנים עשו סיבוב פרסה ושבו למקורות היהדות, אמרה שמר למוטי קירשנבאום בסרט הטלוויזיה שביים והפיק בשנת תשמ"א (1981) 'אל בורות המים': "היחס שלי לשיבה ליהדות – אין לזה כל קשר עם הציבור הדתי והממונים על הדת. חסרה לי השכבה העליונה של הנשמה, ואני בטוחה שזה שייך לחיים שלנו וזה יבוא בצורה נהדרת, וזה לא יבוא מהציבור הדתי. ההרצל של היהדות יהיה חילוני. אני מחכה למהפכה בעניין זה, כי חיינו אינם שלמים בלי זה".
נעמי שמר, שכצפוי זכתה לקיתונות של בוז מידידיה משמאל, כאבה את דברי הביקורת החריפים עליה ועל יצירתה אך בחרה לשתוק ולהגיב בדרכה. אולי הד לאותה תגובה נמצא בשיר שכתבה ליהורם גאון ושפורסם בשלהי התשמ"ד (1984): מֵחַלּוֹנִי אֲנִי רוֹאֶה / רְחוֹב כְּמוֹ נָהָר גּוֹאֶה / וַאֲנָשִׁים לַעֲבוֹדַת יוֹמָם הוֹלְכִים / וְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן / עִם הַיַּלְקוּט שֶׁעַל גַּבָּם / וּבִידֵיהֶם כַּמָּה עַנְפֵי הֲדַס פּוֹרְחִים / פִּתְאוֹם זֶה בָּא וּמִתְבַּהֵר וּלְעַצְמִי אֲנִי אוֹמֵר / לֹא לֹא לֹא תְּנַצְּחוּ אוֹתִי / לֹא מְנַצְּחִים אוֹתִי כָּל כָּךְ מַהֵר.
שלא תתבלבלו, התגובות החריפות במערכת הביטחון ובכלי התקשורת המופנות תמיד לעברו של צד אחד בלבד, יונקות מתפיסת עולם מאוד מסוימת שכוללת הנחות מוצא מאוד מסוימות על ארץ ישראל ועל היחס בינינו לבין הערבים. נדמה לי שראוי לנושאי דבריה של אותה התפיסה, להאזין רוב קשב לדבריה של נעמי שמר ולשוב אל בורות המים. מי שיעשה כך, ודאי לא ינוצח כל כך מהר.
מתוך המאמר שיפורסם השבת בעלון של מכון מאיר