המתנה שלי לשבת

יום חמישי בערב זה הזמן שלי עם עצמי. כל הכלים שטופים, על השולחן בסלון מונחות שקיות גדושות עם כל מה שמצאתי בחנויות: דג טרי שמוכר הדגים כבר פילט בשבילי, הבשר הכי יפה שהיה בחנות והמון המון ירקות מכל הסוגים והצבעים. אני שומעת באוזניות מוזיקה שאני אוהבת ושיעור תורה שהופך אותי להרבה יותר שמחה, מתפללת שתהיה לי ברכה בזמן והכול ייצא טעים - ומתחילה את מבצע השבת הגדול.

במשך שנים נאבקתי עם ערב שבת שלי. אני אדם בלגניסט מטבעי וכל החיים סבלתי מכך. זה התחיל עוד בבית הילדים בקיבוץ שבו גדלתי, שם הצלחתי להסתבך כמעט עם כל המטפלות, כי הייתי הילדה הזאת שהמיטה שלה תמיד מבולגנת והבגדים בארון שלה הפוכים ולא מקופלים. אולי אם זו הייתה אמא אוהבת שצריכה להתמודד עם "הפרופסור המפוזר", כמו שהמטפלות קראו לי, הייתי מקבלת יחס מבין יותר וכלים מועילים יותר. אך במקום זאת זכיתי לאין־ספור כינויי גנאי וכעס מתמיד, בנוסף לנבואה של אחת המטפלות שאני חייבת להודות שדי הגשימה את עצמה: "חכי תראי, כשיהיה לך בית משלך ותצטרכי לסדר אותו - אז תצטערי שלא שמעת בקול המטפלת שלך". ובאמת התכונה הזאת המשיכה ללוות אותי כל החיים. אפילו במטבח המקצועי, שבו חשוב מאוד להקפיד על סדר וניקיון, זה תמיד היה הצד החלש ביותר שלי וכל שף שעבדתי תחתיו העיר לי על כך.

אז אחרי כל זה באמת התחתנתי ומצאתי את עצמי בבית משלי, צריכה לדאוג לסדר באופן קבוע. עד הילדה השלישית עוד הצלחתי איכשהו לשלוט במצב, אבל אחרי שהיא נולדה הרמתי ידיים. אני מסוג האנשים שאין להם בעיה להירדם אם יש כלים בכיור, ולא ארוץ אחרי הילדים עם סמרטוט כדי לנקות כל כתם, והכביסה הנערמת בוודאי תחכה לי גם למחר. בין שלוש אחיות מסודרות ומתוקתקות כנראה הייתה צריכה להיוולד גם אחת כמוני, שיודעת לסדר כשצריך אבל לא ממש אוהבת את זה. באופן טבעי גם לא ממש ידעתי להעביר את התכונה הזאת לילדיי, וחוץ מאחד שיצא מסודר להפליא - ומכיוון שהשם זיכה אותי רק בשתי בנות ושלושה בנים שובבים - הסדר הוא נושא שאני עדיין נאבקת בו, גם יותר מחמישים שנה אחרי שיצאתי מבית הילדים של הקיבוץ.

גם המומחית לסדר נכשלה

אבל שיא השיאים היה ערב שבת. כל כמה שניסיתי ורציתי והשתדלתי והתפללתי - ליוותה אותי תחושת תסכול מתמדת. שמעתי סיפורים מעוררי השראה על נשים מאורגנות שמכניסות את השבת מוקדם, שמצליחות להתארגן כראוי ומגיעות אליה ברוגע ובשלווה. ואצלי? אני לא מפסיקה להתרוצץ ממש עד הרגע האחרון, וגם אחרי הדלקת הנרות עדיין מוצאת עוד כמה דברים שצריך לעשות ולסדר. כל המאמצים שעשיתי בנושא לא הועילו וערב שבת שלי היה ונשאר אותו דבר - החלום להכניס את השבת בלי ריצות נותר בלתי מושג בשבילי. באיזה שהוא שלב אפילו הבאתי מומחית לסדר וארגון שמישהי המליצה עליה, שילמתי כסף כדי שתלמד אותי איך מתארגנים אחרת, איך להפוך מאישה בלגניסטית לבלבוסטע ששולטת בביתה ביד רמה. אבל זה לא ממש עזר, והיא לא הצליחה לשנות את מי שאני.

לא פעם אחרי שהייתי מדליקה נרות מצאתי את עצמי מורידה דמעה או שתיים ומרגישה חסרת אונים. מה יהיה איתי? למה אני לא מצליחה להתארגן כראוי לשבת? למה אני תמיד מגיעה לשבת בלי אוויר לנשימה?

עד שיום אחד ה' שמע את התפילות שלי, אבל מכיוון אחר לגמרי. שמעתי דיבור מתוק מדבש של רבנית צדיקה שעזר לי למצוא את עצמי מחדש. הרבנית ההיא הסבירה שערב שבת הוא זמן שבו אנחנו נותנים מעצמנו מתנה מיוחדת לכבוד השבת. לכל אישה יש משהו שהיא אוהבת לתת לשבת - אחת אוהבת להיות רגועה ומסודרת ולהדליק נרות מוקדם וזו המתנה שלה. אחרת אוהבת להשקיע בעיצוב השולחן ובקיפול המפיות. השלישית אופה עוגות נפלאות והרביעית מלבישה את הילדים בבגדים מושקעים. ערב שבת של כל אישה הוא הזמן הפרטי שלה לתת מעצמה את מה שהיא אוהבת ויודעת - לכבוד השבת. ובמקום להיות עסוקה כל הזמן במה שאני לא מצליחה, אם רק אשנה נקודת את המבט ואחפש מה יש לי לתת - יום שישי ייהפך להיות יום של חוויה, של קשר ואהבה למצווה המדהימה הזאת - ההכנות לשבת.

ממש התרגשתי מהדברים הללו, משום שבאמת הייתי כל כך עסוקה בחוסר הארגון ובבלגן שלי, והתעלמתי לגמרי מכל מה שכן עשיתי. הבנתי שערב שבת בשבילי זה הזמן שבו אני לוקחת את כל הידע שלי והאהבה שלי לבישול, לבני הבית ולאורחים והופכת אותם לשפע של מאכלים יפים, טעימים ומשמחים. אז נכון שאני רצה עד הרגע האחרון, ונכון שאני לא אלופת הסדר והארגון, אבל המתנה שלי לשבת היא האוכל הכי טעים שאני יכולה להכין.

ומאז הכול השתנה. זה לא שלא קשה לי ולא שהפסקתי לרוץ, אבל הזמן הזה, חמישי בלילה ושישי לכל אורך היום, הפך להיות זמן הנתינה שלי לכבוד שבת. סלטים, תבשילים, דג ובשר, חמין וחלות - להכין לכל אחד את מה שהוא אוהב בשפע ומכל הלב. זה הפך להיות אחד הזמנים האהובים עליי בשבוע, וגיליתי שיש לי מתנה עצומה לתת לשבת שלי. אומנם עדיין קצת מפתיעה אותי העובדה שבחורף אני רצה עד ארבע, ובקיץ - במיוחד עכשיו בשבתות הארוכות ביותר בשנה - אני רצה עד שבע ומשהו. לא יודעת איך זה עובד. אבל בכל אופן בהדלקת הנרות אני כבר לא בוכה מתסכול, ויום שישי שלי הפך להיות רגוע הרבה יותר, כי זאת אני, וכך בדיוק נראה ערב שבת שלי.

חריימה

צילום: שושי סירקיס

חריימה – עונג שבת אמיתי

אין מתכון שמזוהה יותר עם השבת של משפחת מייזליק מאשר החריימה הזה. הוא קל כל כך להכנה, אבל טעים בצורה לא רגילה. אני יודעת שיש כל מיני גרסאות ונוסחאות שונות, אבל זה החריימה שלנו, וכן, הוא עבר כל מיני שינויים מהמתכון הטריפוליטאי הקלאסי. אז תכינו את החלה, כי הרוטב שלו פשוט בלתי נשכח!

דרגת קושי:

קלה

זמן בישול:

20 דקות

8-7 מנות

900-800 גרם פילה דג נקי, חתוך למנות (בס, דניס, לברק, מוסר ים או כל דג לבן אחר)

להתחלה:

שליש כוס שמן זית

3 שיני שום כתושות

עגבנייה אחת מגוררת

לרוטב:

4 כפות גדושות של רסק עגבניות איכותי

3 כפות פפריקה מתוקה בשמן

רבע כפית זרעי קימל (לא חובה)

10-8 שיני שום קלופות וחתוכות לרצועות

מלח ופלפל

חצי צרור כוסברה קצוצה

כפית גדושה פלפל צ'ומה

2 פלפלים מתוקים יבשים לדגים

פלפל חריף אחד פרוס לפרוסות (אם לא אוהבים חריף אפשר לשים חצי)

במחבת עמוקה או בסיר רחב מטגנים את השום הכתוש בשמן במשך דקה על אש גבוהה עד להזהבה. מוסיפים את העגבנייה המרוסקת ונותנים לה לרתוח כדקה. מוסיפים את רסק העגבניות, הפפריקה, השום, הפלפל החריף, הצ'ומה, הפלפלים היבשים וכוס מים. מביאים לרתיחה, בוחשים היטב ומכסים, מבשלים על אש נמוכה 3 דקות. מורידים את המכסה, שוטפים את הדג וחותכים לחתיכות. שמים בסיר את הדג, הכוסברה, מלח ופלפל ומוסיפים עוד מים רק עד לגובה הדג. מנערים מעט את המחבת כדי שהרוטב יתערבב עם המים, הנוזלים צריכים לכסות בעדינות את הדג. מביאים לרתיחה, טועמים, מתקנים תיבול ומבשלים מכוסה על אש נמוכה 20 דקות. ממתינים כעשר דקות לפני ההגשה.

לתגובות: avmyzlik@gmail.com

***