לפני כמעט עשרים שנה הוא פרץ אל התודעה. הציבור הדתי ערסל אותו, טיפח והשקה בהרבה מאוד פרגון ואהבה. אבל הכישרון, העבודה הקשה והאמביציה היו שלו.
לא הרבה אחר כך הוא כבר הגיע לתודעה הכלל־ישראלית עם 'ממך עד אליי' ואחר כך 'תותים' ו'אמא אם הייתי'. חנן בן ארי היה חתיכת בשורה לכל נער דתי שידע לג'מג'ם בגיטרה וכתב סקיצות למגירה. הכיפה והציציות של מי שיודע להיות פרפורמר אמיתי, להלהיב את הקהל וליצור במגוון סגנונות, כלומר להיות מקצוען בלי פשרות, היו לסמל.
התוכן שהוא הביא לתרבות הישראלית, האיזון החמקמק בין קודש לחול, הגעגוע לגוש קטיף ככה לפנים, בלי להתנצל, הרצון להפסיק את המרדף אחרי ההישגים וגם שירי כיף ושירים על הורות ונישואין היו חידוש שחיכינו לו הרבה שנים.
אבל זה לא נשאר שם. בן ארי אומנם הזהיר את קהל הבית והוציא את 'ויקיפדיה', שבו הסביר החוצה אבל גם פנימה שהוא לא מתכוון להישאר בגבולות ההגדרה האנציקלופדית של בחור דתי וימני אלא מתחייב להיות הוא ולא משהו אחר. זה לא ממש עזר לו. המראה השתנה קצת, הפתיחות לריקודים בהופעות, וגם השירים. התמיהות בשיריו הפכו גדולות יותר, נצעקו חזק יותר ועוררו לפעמים אכזבה ואולי אפילו כעס. המהומה האחרונה בסדרה התעוררה בעקבות הקליפ של השיר 'אלא בי', שבו ראו נשים וגברים רוקדים. לי, אגב, היה ויכוח דווקא עם המילים.
אבל בואו נישאר עם זה רגע, כי זה חשוב. במישור הכי שטחי, בן ארי היה מעין שליח הציבור הדתי אל העולם הכללי. שגריר של מוזיקה בגלגלצ. אבל זה ממש לא נעצר שם. בן ארי היה תקווה לרבים. הוא החזיק אמונה של הרבה מאוד אנשים שאפשר להביא עולם יהודי פנימי נקי אל תוך עולם התרבות הכל כך אחר. עולם תרבות שיש בו גם עומק, אבל גם חיצוניות ובוטות והמון גבולות פרוצים. סביבה ששולטים בה ערכים חשובים מאוד, אבל אחרים. רבים תלו בו עיניים מייחלות, מתחננות - תוכיח לנו שאפשר, שלא נתבדה, שלא תיחלש רוחנו. אל תשתנה, אל תישחק. כי אם כן, החלום שלנו על תרבות יהודית שיכולה להיות חלק מהתרבות הישראלית יתנפץ.
אבל בן ארי הוא לא שליח אלא אדם בפני עצמו. והוא עובר שינויים שרבים מאיתנו עוברים במהלך חיינו. רק שהשינויים שאומן עובר הם הרבה פעמים גדולים יותר, או פומביים יותר. מושרים מעל כל במה, נשמעים מתוך הספוטיפיי. הם נושא לשיחה.
זה בסדר להתאכזב מיוצר כי הוא לא מה שציפיתם. לא פעם מתגלה שלאומנים יש גבולות שאינם תואמים את שלנו. מה שלא נכון בעיניי זה לתבוע מאדם להיות כזה או אחר. מותר להעריך אומן ואז להפסיק להעריך אותו, או לאהוב רק חלק מהשירים שלו. הכי כדאי, בעיניי, זה להמעיט בשיפוטיות על האומן עצמו ופשוט להתמקד באומנות שהוא עושה.
מברק לאביתר בנאי
בעיניי האלבום החדש של בן ארי 'יש כאן יותר מזה' הוא פשוט תענוג. בעולם שבו יוצרים כבר לא מוציאים אלבומים שלמים כי עידן הקלטות, התקליטים ואפילו הדיסקים כבר מאחורינו, בן ארי אמר שהתעקש על תוצר מוגמר, כי יש כאן סיפור של מסע. הוא ביקש מהקהל שלו לשמוע את השירים בזה אחר זה ולהאזין לסיפור. ויש כאן סיפור. אבל כדי לספר אותו אני זקוקה לסופרת.
לפני שבועיים ראיינתי בגלי צה"ל, יחד עם הודיה כריש חזוני, את הסופרת אמונה אלון. שוחחנו על ספרה האחרון המרתק והעמוס 'נפשנו חיכתה' וניסינו להבין איפה היא בתוך הסיפור. מה היא ניסתה לומר, מה היה הספר בשבילה. הסופרת הדגולה לא נכנעה לנו וכמו יהודייה טובה מסרה את הכדור בחזרה ושאלה איפה אנחנו, הקוראות, מוצאות את עצמנו ביצירה. כי זה העניין, כך הסבירה, בכל יצירה אדם מחפש ומוצא את עצמו. אל תחפשו את היוצר. ובכן, אני אוחזת בשולי גלימתה של אלון ומציעה לא לחפש את האומנים ומה קרה להם והאם הם עדיין עומדים בסטנדרט כזה או אחר, אלא מה קורה לנו, לי, כשאני קוראת ספר או שומעת שיר. זה קונספט מעניין. אני מנסה לאמץ.
באלבום החדש יש הרבה הרהורים. לא מדובר בנושאים חדשים שלא היו עד היום ביצירה של בן ארי, אבל הפעם אין תבלינים שמקלילים את האווירה, והאמירות, כך נדמה, חשופות יותר, כבר לא עטופות וטיפה בוטות יותר. השיר 'עטלף עיוור' הוא שיר שכל אדם יכול למצוא בו את עצמו. לחשוב היכן הוא מזייף, היכן הוא מנסה להיות יותר או להיראות יותר, היכן זה טוב והיכן פחות. 'חוץ מכדורגל' שמתחיל נהדר עוסק בעולם עתיר הריגושים שמטשטשים את חושינו עד שאנחנו כבר לא מתרגשים מכלום. השיר 'אחריך' הוא שיר וואו על אובדן האמונה והכמיהה אליה.
אנשים רבים עוברים גלי תהפוכות עם האמונה שלהם. לפעמים הם כל כך רוצים להאמין אבל לא יכולים, ועדיין הם מבקשים את קרבת ה'. 'אביתר' הוא שיר שנכתב לאביתר בנאי. מברק מתומצת על הפער בין מי שנולד עם אלוקים ובין מי שגילה אותו, ועל הזרות של כל אחד בעולמו של השני. כי כל אחד בעצם מבקש להרגיש שייך. טקסט שאפשר ללמוד אותו בשיעורי אומנות ואמונה, וגם סתם לקרוא בשולחן השבת ולדבר עליו עם הילדים.
ובסוף, בסוף יש גם את 'יש כאן יותר מזה' - שיר הנושא, שאומר שבסוף, אחרי הכול או לפני הכול, זה לא רק מה שרואים בעיניים: "יש כאן יותר מהצוף הזה/ המתוק הזה, המזויף/ מתחת לכל האיפור הזה/ הייאוש, הקנאה, המרדף/ יש כאן יותר מזה/ יש כאן יותר מזה/ אדם להבל דמה/ ימיו כצל עובר/ אדם להבל דמה/ אדם יסודו מעפר וסופו לעפר/ אבל יש בי יותר מזה/ יש בי יותר מזה". וחוץ מזה המוזיקה וההגשה פשוט ממכרים. אז לכו לשמוע ובטוח תמצאו את עצמכם באחד השירים.
ממתק אחדות
לרגל ימי בין המצרים הבאים לקראתנו אשתדל להביא כאן ממתק אחדות קטן מדי שבוע, להשיב את הנפש, להדליק אור.
והפעם, שר הנגב, הגליל והחוסן הלאומי יצחק וסרלאוף. ביום שני אמר השר בוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל על יושב ראש הוועדה, מיכאל ביטון מהמחנה הממלכתי, שהוא רואה בו "כמנטור, כחבר, כשותף, שמלווה אותי, נותן לי עצות מקצועיות, עצות ששוות זהב. אני מודה לך על השותפות הזאת. בנגב ובגליל אין קואליציה ואופוזיציה, כולנו מאוחדים וכולנו שותפים. כולנו רוצים לדאוג לאיכות חיים ולצמצום פערים. ואני רואה בך חבר אישי ואני מעריך אותך מאוד, ותודה לך". תודה לך, השר וסרלאוף.
לתגובות: [email protected]
***