לפני כמה ימים שוב ראיתי סרטון של לוחם תל אביבי נחוש שעומד ליד הבית של השר אופיר אקוניס בתל אביב וצורח עליו: "לך מפה, אין לך מקום בעיר הפלורליסטית שלנו!". המשפט הזה נשמע אולי הזוי לאנשים חשוכים כמוכם, שחושבים שפלורליזם הוא ריבוי דעות, דמוקרטיה היא שלטון העם וסובלנות היא קבלת האחר גם אם הוא לא חושב בדיוק כמוני. בדיוק בגלל זה אתם אנשים חשוכים, ממש כוחות האופל. כי בשביל האנשים המוארים שמובילים את המחאה נגד הרפורמה המשפטית, המהות של פלורליזם היא "אני צודק, משמע אני קיים. אתה קיים, משמע אתה טועה".
לכן, היפים והנכונים מהמועצה הישראלית לצרחנות רודפים כל מי שלא כמוהם בצרחות אימים וזמבורות, כי כלל ידוע הוא שכשאתה מדבר מקשיבים לך, אבל כשאתה צועק נכנעים בפניך, העיקר שיהיה שקט. אתה צועק, משמע אתה צודק. כמו אותה חברת כנסת תורנית מיש עתיד שביצעה השבוע את מופע האימים השגרתי בוועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, ואילולא הייתה צווחת וצורחת ככה אף אחד לא היה יודע שיש חברת כנסת כזאת שקוראים לה... אה... נו... עזבו, לא משנה.
הבעיה היא שלמרות הסובלנות, הפלורליזם והנימוס המופלג שבו נוהגים המפגינים האדיבים, המחאה שלהם הולכת ודועכת. בהתחלה היו בכל הפגנה זיליארד מפגינים, אבל אחר כך המספר ירד לחצי טריליארד, בהמשך הגיעו מאתיים מיליארד, והיום בהפגנה ממוצעת במוצאי שבת יש בקושי כמה מאות מיליונים (הנתונים באדיבות התקשורת הישראלית האובייקטיבית).
מארגני המחאה ההגונים כבר עשו הכול כדי להוכיח לאזרחי ישראל שהם ורק הם צודקים: הם חסמו כבישים, הבעירו מדורות באיילון, השחיתו שלטי רחוב, חיללו את טקסי יום הזיכרון, כלאו את אשת ראש הממשלה במספרה, ניפצו את משרדי קהלת, החרימו ספרים, פוצצו כנסים, הטילו מצור על בתיהם של חברי כנסת, גידפו את ערוץ 14, תקעו בזמבורות בשש בבוקר בלב שכונות מגורים, דחפו מגפון לאוזנו של חבר הכנסת רוטמן, היכו במוט על ראשו של השר דיכטר, הסתערו על השר ברקת, ירקו על השר כץ, העלילו על השר שיקלי, איימו, שברו, קיללו, היכו, שידלו את הממשל האמריקני להתנכר לישראל – ולמרות הכול, ואף על פי כן, המחאה דועכת. זאת אומרת כמה מאות ונדליסטים עדיין משתוללים כרגיל ברחובות, ואליהם מצטרפים עוד כמה אלפים של אזרחים הגונים שלא קראו את הרפורמה המשפטית אבל חרדים לגורל המדינה כי ככה אמרו בערוצים האובייקטיביים, אבל חוץ מהם נראה שהעם התעייף. הוא כבר לא כל כך מבין את הסכנה האיומה הנשקפת לדמוקרטיה מכך שהממשלה תוכל להוביל מדיניות לפי רצון העם ולא לפי הרצון הפרטי של נשיאת בית המשפט העליון, רחמנא ליצלן.
המחאה התעייפה, כי באמת, כמה אפשר לשרוף את איילון. מה בכל זאת אפשר לעשות כדי להעיר אותה? הנה כמה רעיונות שיכולים לגרום גם לפשיסטים העיקשים ביותר להיכנע, העיקר שתפסיקו:
להציב באיילון שלטים שכתוב עליהם "אין כניסה למדינת תל אביב" (כי "המדינה הסובלנית והפלורליסטית שבה לכולם יש מקום חוץ ממי שלא כמוני" קצת ארוך מדי).
להוציא את יוראי להב־הרצנו מהמיזוג של הכנסת ולשלוח אותו למסע הופעות סוער של ריקוד על שולחנות בבתי קפה ברחבי הארץ.
להתקשר כל חמש דקות למשרדים של קהלת, לבקש לדבר עם שְׁמֵלוֹ, וכשהמזכירה תשאל איזה שמלו להגיד לה "מר שמלו".
להתגנב באמצע הלילה לכנסת ולצבוע את השומר במשחת שיניים.
להיכנס כל חמש דקות לבית מרקחת ולשאול את הרוקח אם יש עוגת גזר.
להתקשר לחברי כנסת ולבקש מהם לבדוק אם יש להם מים בברז. או קולה.
להתגנב לבית של יריב לוין, לצלצל באינטרקום ולברוח.
לעמוד בכיכר הבימה ולהשמיע בלופ פרשנויות של דנה ויס.
להסתנן למאפיית ויז'ניץ ולהחליף את החלות בלחם מקמח כוסמין מלא.
לגנוב לבן של מיקי זוהר את הגוגואים ולהחליף לו אותם בגלעינים של שסק.
להיכנס לפוסטים של דוסים ולדאוג שהדיונים הלעוסים על המדרשייה לא ייגמרו לנצח.
להזמין שוב את הצדדים לבית הנשיא ולבקש מבוז'י לנאום בפניהם כל הלילה.
ללכת למשחק כדורגל ולצעוק "יש" לפני הגול.
ללכת לכפר ערבי ולהניף את דגל הגאווה כדי להחמיא להם שהם לא פנאטים כמו היהודים.
להישאר שם לארוחת חג הקורבן ולהביא למארחים פשטידת טופו על מצע סייטן. ויין.
לנסוע לאיסטנבול ולצעוק שביבי רודן כמו ארדואן.
לצעוק "ד־מ־ו־ק־ר־ט־י־ה!" באמצע קונצרט של הפילהרמונית.
לעקור מהשלט של הטלוויזיה את הספרות 1 ו־4.
להחרים את אינטל ולחזור להשתמש רק במחשב מסוג קומודור 64.
להתפרץ לקייטנות ולהחליף להם את השוקו והלחמנייה בחסה וחלב סויה.
לעלות על מוניות ולעשות רונדלים.
לקנות בפיצוצייה מסטיק ולשלם בשטר של מאתיים.
לעשות פיליבסטר בכנסת ולהקריא את תיק המניות של דן חלוץ.
לאכול עם סכין ביד שמאל ומזלג ביד ימין.
לבטל את המנוי ל'בשבע'.
ואם גם זה לא יצליח לשכנע, תמיד אפשר לבקש ממועצת הביטחון לגנות אותנו ולהגיש נגד ישראל תלונה בבית הדין הבין־לאומי בהאג. העיקר שנבין שאין, פשוט אין לנו מקום בעולם הסובלני והפלורליסטי שלהם.
חלום ליל קיץ
בחלומי אני רואה חברה סובלנית שלא מתנפלת על כל צייצן בטוויטר ועושה ממנו אויב האומה.
אני רואה אנשים שמקשיבים, חושבים ורק אז עונים, ולא צורחים על זה שמולם עוד לפני שהוא פותח את הפה.
אני רואה חברה שלא מתחילה כל משפט ב"לא, כי אתם", שלא חושבת שהיא המאור הנאור וכל השאר אופל ושחור.
אני רואה חברה שלא מחרימה, לא מגזימה, לא מגישה נגד עצמה כל הזמן תביעות נזיקין, דיבה והשתקה.
בחלומי אני רואה אנשים שלא מרגישים צורך לעשות שיימינג למישהו אחר, רק בגלל שהוא אמר משהו שלא מוצא חן בעיניהם או כי המנה שהם קיבלו במסעדה הייתה טיפה קרירה.
אני רואה אנשים שמסכימים לא להסכים, שמבינים שיכול להיות שלאחר יש מערכת ערכים טיפה שונה ו־וואלה, לא חייבים להרוג אותו בגלל זה.
בחלומי אני רואה אנשים אדיבים, שנותנים זכות קדימה גם כשהם לא חייבים, שנוהגים בעדינות, לא נדחפים, לא עוקפים מימין ובטח לא על פס לבן.
אני רואה אנשים מחייכים, מלוכדים, סולחים זה לזה ומפרגנים גם כשלא מגיע.
בחלומי אני רואה חברה שלא מחפשת תירוצים, חברה שלא מסבירה כל הזמן למה רע אלא מחפשת איך לעשות טוב.
ואז אני מתעורר, ונזכר שחלומי זו בסך הכול גבינה.
לתגובות: dvirbe7@gmail.com
***