מי שכותב לכם את הטור הזה כבר איננו אותו יעקביני מוכר, צעיר ופוחז. עכשיו שחגיגות ה־40 מאחוריי אני אדם שקול, בוגר ובעל פרספקטיבה רחבה על החיים. אני הרבה יותר מהורהר ממה שהייתי רבותיי, בכל רגע נתון אני עלול להפליג במחשבות עמוקות על חיינו ותוחלתם.
דוגמה לרגע נתון כזה הייתה למשל בשבוע החולף, כשעמדתי מאחורי רכב ברמזור ואז מעוצמת הרהוריי הנשגבים פשוט התחלתי לנסוע ונכנסתי כמו גדול ברכב העצום שלפניי. הכול בסדר, תודה על הדאגה.
גם הרכב שלי אגב יכול היה להיות בסדר, לולא העובדה שריבונו של עולם לא הסתפק בלטעת באדם את הרעיון לייצר רכב, אלא המשיך באותה תנופה ושכנע את קרוצי החומר להתקין וו גרירה במאחורה של אותה המצאה ניידת. אז במקום נשיקה רכה בין פגוש לטמבון אחורי, מצאתי את עצמי עם וו גרירה שקוע עמוק בתוך המנוע של היונדאי. אחרי שהתנצלתי אינספור פעמים תוך שאני מאשים את כל העולם מלבדי ("אתה חייב להבין אדוני, אני אדם יצירתי, אי אפשר לצפות ממני להתרכז במלאכה פשוטה כמו עמידה במקום עד חילופי אורות הרמזור"), ובעיקר אחרי שבעל הרכב שלפניי הבין שכל הנזק נגרם רק לרכבי, הוא בירך אותי לשלום ונסע לסבלותיו.
אחרי התאוששות קלה התחלתי שוב לנסוע מתוך תקווה שוו הגרירה המנוול לא עקר את ליבו של סוס המתכת.
ובאמת הרכב נסע, המנוע לא התחמם, שור לא געה. אממה, גם המזגן לא בדיוק הרשים בביצועיו. בתוך כמה דקות התחוור לי שאכן, עלה המוות במזגננו. עניינים של מעבה.
אז הרמתי טלפון לסוכן הביטוח. הרי בדיוק בשביל מקרים כאלה עשיתי מקיף! שיחה זריזה איששה את חששותיי שהביטוח הזה נקרא מקיף על שום העובדה שהוא מקיף את הבעיה כמו תחנת החלל העולמית שמקיפה את כדור הארץ אך לא מעזה לבוא איתו במגע. בקיצור, כדי להפעיל את המקיף צריך שהנזק יהיה שווה את העלאת הפרמיה. וכמובן שהנזק עלה בדיוק לסך העלאת הפרמיה חסר מאה שקלים.
לקחתי לי חצי יום ככה להתבאס על עצמי, לא מלאכה קלה בהתחשב בעובדה שהייתי בדיוק בדרך להופעה. ובאמת, צוות המורים בנחלים קיבל הופעה, לא בהכרח מצחיקה, אבל הופעה. סוף סוף אומנות זה משהו חי, ואם הסטנדאפיסט כרגע עצוב אז ראוי שכולנו נשהה איתו ברגע הזה, לא ככה?
אחרי ההופעה נסעתי הביתה ונדרשתי לברוך הגדול מכולם - איך שמים רכב במוסך וחוזרים בשלום. הרי אין דיסוננס גדול מזה: כדי להגיע למוסך ולחזור ממנו צריך רכב. אבל המוסך הוא המקום שבו מניחים את הרכב. אז איך אמורים לטפל בכלל ברכב?
אתם איתי? זה כמו להוציא כסף על ארנק שתפקידו לשמור לך על הכסף. הרי אין פה היגיון בכלל, זה מניה וביה.
"שים את הרכב במוסך ותבוא הביתה באוטובוס", אמרה לי היעקבינית, כאילו מישהו במעמדי ראוי לו להיטלטל באוטובוסים. איזו צורה יש לזה?
ולא על כבודי אני מקפיד חברים, אלא על כבוד העיתון שאני כותב בו. איך אנחנו נראים כעיתון אם הכותבים בו משתנעים בתחבורה הציבורית כאחד האדם? אתם יכולים לדמיין את ידידיה על קורקינט חשמלי של עיריית תל אביב? הרי זה לא שייך.
"אז תיקח טרמפים", היא הציעה בעוד הברקה.
"תגידי לי, אני נראה לך שישיסט?" בדקתי איתה.
"למה, בשישית היית לוקח טרמפים?"
"ספציפית סבתא שושי לא הרשתה", עניתי, "אבל טרמפים זה משהו שלוקחים בשישית, כך שמעתי מחברים שלמדו במדרשיה וזה כל מה ששמעתי מהם".
הוספתי את החלק האחרון כדי לכסות את עצמי משפטית.
מהון להון החלטתי, כמו משה רבנו בהקמת המשכן, לעשות את ההשתדלות שלי וריבונו של עולם כבר ימלא חסרוני. באקט מלא אמונה הבאתי את הרכב למוסך על הבוקר ואז חיכיתי שיגיע הנס שיחזיר אותי הביתה. אחרי רבע שעה של המתנה המוסכניק אמר שזה נורא מפריע לו לעבוד כשהלקוח עומד במרכז המוסך עם ידיים מושטות כלפי מעלה, ואם זה בסדר שאני אלך לחפש את הנס שלי בחוץ.
"מה לי הכא מה לי התם", עניתי לו.
"דגן גידל דגן בגן", הוא החזיר לי ונפרדנו כאויבים.
התחלתי ללכת לכיוון הכביש הראשי בחיפוש אחר הנס, אבל ממש כמו הכבוד גם הנס, מסתבר, בורח ממי שרודף אחריו. נאמר זאת כך, הנס בטוח לא היה בין צומת ראש העין צפון לצומת קסם כי זאת ההליכה שעשיתי. הגעתי לבסוף, מזיע, מאוכזב ומובס לתחנה בקסם וחיכיתי לאוטובוס. או אז הבנתי שבעשור שחלף מאז הפעם האחרונה שעליתי על אוטובוס, בטח גם אמצעי התשלום השתנו. חייל בודד שעמד לידי בתחנה עזר לי להוריד את האפליקציה והסביר לי איך לשלם לכשיגיע האוטובוס. והאוטובוס אכן הגיע בסופו של דבר. וחלף על פניי. מתברר שיש דברים שלא משתנים גם אחרי עשר שנים.
"למה הוא לא עוצר?" שאלתי את החייל הבודד.
"ככה זה", הוא ענה, "ואגב זה שאני במקרה עומד פה לבד לא עושה אותי חייל בודד".
מסכנים החיילים הבודדים האלה, חיים בהכחשה.
בשלב הזה הבנתי שכלתה אליי הרעה והתחלתי לחשוב איך אני מעתיק את חיי כפי שאני מכיר אותם לצומת קסם. לא שזה בהכרח נורא מדי, בסך הכול המיקום אטרקטיבי.
תוך כדי שאני שקוע בשרעפים אני רואה רכב עוצר לבחורה שחיפשה טרמפ. הנהגת כנראה קלטה את המצוקה שלי. אולי זה קשור לפרצוף המתחנן ולעובדה שכבר הכנסתי רגל בדלת.
"לאן אתה צריך?" שאלה אותי הנהגת הצדקת.
"הביתה", עניתי.
"אתה יכול להיות יותר ספציפי?"
"לא, אני מעדיף שהקוראים לא יידעו איפה אני גר", הסברתי.
"טוב, תעלה, ניקח אותך".
אכן, הנס הגיע לבסוף.
"רק תעשי טובה", ביקשתי, "אל תספרי על זה לסבתא שושי, היא לא מרשה טרמפים".
"אין בעיה", היא הסכימה, "רק אל תהיה מטומטם ותכתוב על זה".
אופס.
לתגובות: jacobi.y@gmail.com
***