
שמי דוד אזולאי בן 21 מירושלים, ואני נשוי כבר שנה ו4 חודשים לאשתי ענאל. יש לי 6 אחים, ואני בדיוק באמצע.
2 האחים הגדולים שלי היו בשירות קרבי והיו מפקדים וכל אחיותיי בשירות לאומי. אחד מאחיי שירת בהנדסה קרבית, ואחד בחטיבת כפיר כמוני. גדלנו להורים דתיים לאומיים, וחונכנו מגיל צעיר לתרום לאומה ולמדינה, כך שגיוס לקרבי במשפחה שלי הוא ברור ומתבקש.
בסוף התיכון, הלכתי ללמוד שנה וחצי בישיבה ולאחר מכן התגייסתי במחזור מרץ 21 למחלקת בייניש בגדוד נחשון (90). יצאתי לקורס מ"כים בהקצאה הראשונה, ובסוף הקורס התחתנתי. עשיתי תפקיד מ"כ אחד בבא"ח, ולפני היציאה לקצונה, יצאתי לתקופה קצרה של של"ת בבית, וחזרתי לקורס קצינים בנובמבר האחרון.
יצאתי לקצונה כי אני מרגיש שהעם שלנו והמורשת שלנו תמיד התקיימו על האנשים שנתנו את ה"מעבר". הערכים שעליהם גדלתי בבית תמיד היו סביב אמירה מרכזית - עלינו לחשוב על הכלל לפני הפרט. במיוחד בדור כמו שלנו, שבו הפרט והאני העצמי שלי תמיד במרכז, החשיבה על החברה, הכלל והעם בו אני נמצא לפני טובתי האישית, הוא מעשה שנחוץ לנו יותר מאי פעם. לכן אני חושב שכל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו כחלק משרשרת דורות של העם שלנו, שבה כל אחד לוקח אחריות גם על הסביבה והחברה שהוא חי בה, ועושה מעבר למינימום הנדרש.
אז איך משלבים קורס קצינים וחיי משפחה? זה מורכב. קודם כל, זה ברור לנו שהחשיבות של התפקיד והשירות היא עצומה לעם ישראל, ואנחנו באמת בונים אבן בבניין המיוחד הזה שנקרא מדינת ישראל ועם ישראל. האתגר האמיתי הוא גם לחיות את זה ביום יום, וגם מעשית להצליח להשקיע בשניהם. יש גם רגעים לא פשוטים, שאתה מרגיש שגם במסגרת הצבאית אתה לא מאה אחוז וגם בחיי משפחה אתה לא מצליח לתת את מה שהיית רוצה.
ברוך השם אשתי רק מחזקת אותי להשקיע את הכוחות בעשייה הזו, ובעזרת השם נצליח לעשות הכל על הצד הטוב ביותר.
הייתי רוצה שהדברים שחווינו ולקחנו באמת יגיעו לכל המקומות בצבא. מסיימים איתי בקורס האנשים הכי טובים בצה"ל, וכנראה שגם הכי טובים במדינה. החבורה המצויינת הזו שמסיימת את דרכה בבה"ד ויוצאת אל העשייה תעשה את העבודה הדרושה על הצד הטוב ביותר על מנת להמשיך לשמור על עם ישראל.