ואם הוא היה חרדי שלא עשה צבא, מותר היה לבייש אותו? יהונתן הירש
ואם הוא היה חרדי שלא עשה צבא, מותר היה לבייש אותו? יהונתן הירשצילום מסך כאן 11

לא משקף

אם יצא לכם להדליק את הרדיו באחד מימי השבעה שאחרי הפיגוע, בוודאי שמעתם את הקריין אומר: "מח"ט בנימין גורש מניחום אבלים על ידי מתנחלים שקראו לעברו 'רוצח, תעוף מפה. הרגת את חבר שלי'".

מה חשבתם על כך? תלוי מי אתם. אם אתם מתגוררים בעבר המערבי של הקו הירוק ומכירים את ציבור המתנחלים מאמצעי התקשורת החזקים של המדינה, בוודאי אמרתם לעצמכם: לא מפתיע, כולם שם ככה, אלימים וכפויי טובה, תראו מה הם עושים למי שמגן עליהם. אולי גם חשבתם לעצמכם שלא פלא, הכיבוש משחית קודם כול אותם, אחר כך הם כבר משחיתים עם הכיבוש שלהם את כולם.

אם אתם מתגוררים ביישובים, התגוררתם בהם פעם או סתם יצא לכם להכיר את המרקם האנושי מהעבר ההוא של הקו, בוודאי חשבתם איך בקלות כזאת מדווחים ש"המתנחלים גירשו, המתנחלים קראו 'רוצח'", אין הרי אפילו אחוז אחד של מתיישבים שמזדהים עם זה, כמה קל להשחיר את כולם, וכמה מתסכל שבגלל כמה בודדים כבר נמצאה לגיטימציה שלא להזדהות עם הכאב כי כביכול שוב התגלה פרצופם האמיתי של המתנחלים.

אבל רגע, זה לא נגמר. אם יצא לכם להדליק את הרדיו לפני שבוע, הפעם בתחנה אחרת, בוודאי שמעתם את הקריין אומר: "יהונתן הירש, חסיד בעלז, חרדי תושב הוד השרון, הותקף מילולית על ידי אישה חילונית, שהתנפלה עליו בעת נסיעה בעירו באוטובוס בגלל שלא שירת בצה"ל. 'תרד מהאוטובוס יא משתמט' הטיחה בו".

מה חשבתם על כך? תלוי מי אתם. אם אתם מכירים את הציבור השמאלני־חילוני מאמצעי התקשורת האלטרנטיביים במדינה, בוודאי אמרתם לעצמכם: לא מפתיע. כולם שם ככה. שונאי תורה, אנטישמים סמויים. כל הבלפור הזה וכל צפצופי הדמוקרטיה, הכול כסות. הנה יצא המרצע. שנאה לכל מה שמריח יהדות, זה מה שיש שם, וזה יהרוס את כולנו.

אם אתם מתגוררים בהוד השרון או בתל אביב, אולי התגוררתם שם פעם או יצא לכם להכיר את המרקם האנושי של מצביעי השמאל, בוודאי חשבתם איך בקלות כזאת מדווחים שחילונית תקפה חרדי, אין הרי אפילו אחוז אחד שמזדהה עם הביוש האלים הזה. כמה קל להשחיר את כולם. וכמה מתסכל שבגלל כמה בודדים כבר נמצאה לגיטימציה לשסות אותנו זה בזה.

עכשיו, אני כבר למוד ניסיון פה בעיתון. מחר המייל שלי יתמלא ב"איך אתה משווה?" וב"אצלם זה הרבה יותר מאחוז, כמעט כולם מזדהים עם זה". אבל זהו, שאת התגובה הזאת אפשר לקבל בקלות משני הצדדים, תהיו בטוחים.

אהוב בסיירת חרוב

ואם כבר התגלגלנו לאוטובוס ההוא, הסיפור על יהונתן הירש החרדי וההתקפה המכוערת כלפיו כביכול נגמר באופן הכי טוב שאפשר. יהונתן שלף אס מהכיס הפנימי של החליפה: הוא בכלל קצין מילואים בדרגת סרן, שירת בסיירת חרוב. בום. ניצחנו.

אבל מבחינתי זה בכלל לא הסוף הטוב, כי המראה שהציב האס הזה לאישה האלימה היא לא המראה הנכונה. הוא הראה לה שהיא סתם שופטת אנשים לפי הלבוש החיצוני שלהם, שמאחורי הפאות והזקן יכולים להסתתר שירות קרבי ושלושה ארונות על הכתפיים. בקיצור, שיעור מזורז ב"אל תסתכל בקנקן", והיא בטח בלעה את הלשון וכמה מנוסעי האוטובוס השתנקו במקום. אבל פספסנו, חברים, כי במובלע נאמר פה שאם באמת היה מדובר בחרדי שלא עשה צבא, "משתמט" לשיטתה, המעשה היה ראוי. הייתה כאן פשוט טעות בזיהוי.

הלקח שנלמד דומה למסר הלא סמוי בשיר 'ויקיפדיה' של חנן בן ארי: לא כל החרדים הם כמו שסיפרו לך, ולא כל המתנחלים, הרוסים, האתיופים, החרדים או החילונים הם כמו שחונכת לחשוב. אל תכניס אותם למגירות. אבל אני שואל, מה עם ההוא שבכל זאת מתאים בול לסטראוטיפ שלו? מה עם חרדי שיש לו המון ילדים ולא עשה צבא ושם כף יד על עיניו כשעוברת אישה והוא לא עומד בצפירה, יודעים מה, הוא אפילו קצת מזיע באוטובוס כי החליפה והכובע לא נתפרו לקיץ הלח של הוד השרון ובאוטובוס התקלקל המזגן - מה אז? אז מותר להלבין את פניו ולסלק אותו מהאוטובוס? אז כבר יש הכשר לשנאת חינם?

החומוסייה תנצח

פעם שאלתי חבר שגר כבר שנים ברובע היהודי המתחדש, מה שמכונה הרובע המוסלמי, אם הוא יודע לזהות מה מאפיין את אלה שיבואו ויעזבו בתוך כמה שנים לעומת אלה שיישארו לכל החיים. כולם מגיעים לכאן מאידאולוגיה, הוא הסביר לי, לכולם ירושלים יקרה עד כדי נכונות להקריב בשבילה, אבל אלה שמתאהבים נשארים. נעים להם. הם אוהבים את המקום, אוהבים את הסמטאות, אוהבים את מרקם החיים היהודי המיוחד ברובע. אוהבים את החיים כאן.

לאחר הפיגוע בעלי נזכרתי במה שהוא אמר לי, ובין שלל מחשבות הצער עלתה גם מחשבת נחמה: הם נרצחו בחומוסייה. מקום שיש בו חומוסייה ושהצעירים קופצים בו למסעדה הוא מקום של אנשים שחיים את החיים בטבעיות, לא רק כי "חשוב" ו"נכון" ו"צריך מסירות נפש", גם כי נעים וטעים. וכשהאידאולוגיה הגדולה פוגשת את החיים היפים - מנצחים.

וברור שביישוב עלי יש המון מתיישבים אידיאליסטים חדורי תודעת שליחות, אבל אידיאליסטיות סגפנית מחזיקה מעמד שנים בודדות, וכשאידיאליסטים יכולים לנגב חומוס בתחנת הדלק, זה אומר שהחיים נטעו פה שורש שאיש לא יעקור.

מסירות נפש

זה מזכיר לי שפעם התקשרה אליי בחורה שהציעו לה להכיר תלמיד שלי וביקשה שאספר עליו. אמרתי לה שאני מעדיף לא לספר עליו, לא עליו ספציפית, בכלל. אבל אשמח שהיא תאמר לי מה הכיוון שאליו היא מכוונת, ואם יש כאן פער מהותי אאיר את עיניה. היא נענתה לאתגר ופתחה מבערים: אז ככה, היא רוצה מישהו שהתורה חשובה לו. לא חשובה כמו שהיא חשובה לכולם, שתבער בו, שתהיה לב החיים שלו, שתהיה בשבילו הכול. אבל שלא יהיה כזה רוחני מנותק, שיעשה חסדים, בכלל, שיהיה אכפת לו מעם ישראל, שיבער. שיהיה אידיאליסט, שיחלום בגדול, שיחשוב בגדול, שיעשה בגדול. בקיצור, היא סיכמה לי: אני רוצה אחד שימסור את נפשו. לא הבנתי, אמרתי לה, את רוצה להתחתן או רוצה להתאלמן?

אני לא יודע אם היא הבינה אותי. אולי אתם תבינו. העניין עם החומוסייה בעלי ומה שאמרתי לה - זה בדיוק אותו עניין.

פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו

רוב תושבי ישראל יודעים מעט מאוד על קיבוץ מגידו. אולי הם שמעו את שִמעו בספר הילדים על הכלבלב ההוא. אבל מה שמתרחש מול הקיבוץ הזה, שאני מנחש מהי תפיסת העולם הרווחת בקרב חבריו, הוא אירוע מכונן ברמה הלאומית, וכמה לא מפתיע - אירוע מושתק. מזה זמן תושבי ואדי ערה הערבים, רבים מהם מאום אל־פחם, מפגינים ועורכים תפילות מול קיבוץ מגידו בתביעה לשוב אל אדמותיהם.

בניגוד לכל מה שמכרו לנו על הכיבוש של 67', על פשרות כואבות ושלום של אמיצים ועל אמות מידה מוסריות – מתגלה הסיפור האמיתי: זה מאבק על הכיבוש של 48', וזה לא ייגמר גם אם יפונו כל ההתנחלויות.

אבל זו פצצת אטום שעלולה להרעיש את הכול, וחייבים להשתיק, להחביא ולהרדים, אולי איזה סיפור ילדים טוב לפני השינה יעשה את העבודה.

אדום בפנים

לכל מוכרי האבטיחים שהגיבו ברצינות תהומית על טור האבטיח משבוע שעבר: מחילה, חברים, הפנמתי – יותר לא מתבדח עם אנשים שמחזיקים ביד סכין.

לתגובות: [email protected]

***