"אמרתי: הראל, אנחנו מעריצים אתכם!"

זה היה בפורים של כיתה י'. הראל מסעוד, תלמיד ישיבת 'בלבב שלם' בירוחם, הגיע הביתה עם גוזמבות וכיפת נ־נח שעיטרו את ראשו.

ההורים גיל ויעל נהנו מהתחפושת המשעשעת, אבל פורים חלף והכיפה עם הגוזמבות נותרו על מקומן. "זאת לא תחפושת", החלה מחלחלת לתודעתם ההבנה החדשה. הראל, ילד־טוב־יד־בנימין, הגיע ליעד חדש במסע החיפוש העצמי שלו.

הוא עזב את ירוחם ועבר לישיבת 'חלוצי דרור', שם שילב עבודה חקלאית עם לימודי קודש וחול. בתוך זמן קצר מצא את עצמו באופן טבעי בחוות הפרושות ברחבי יהודה ושומרון: הוא התחיל בחוות עשהאל בדרום הר חברון, עבר בחוות מעון ובגבעות איתמר, והתחנה האחרונה שלו הייתה מעלה אהוביה, סמוך לכוכב השחר.

ההורים גיל ויעל התקשו בהתחלה לעכל את החדשות. הם עצמם מעולם לא נחשפו לנערי גבעות ולא הכירו את החוות והמאחזים מקרוב. שניהם בני הציבור הדתי־לאומי הקלאסי. לאחר החתונה החלו את חייהם באלקנה, משם עברו למודיעין, ואחרי שהבינו שעיר זה לא בשבילם קבעו את מושבם ביישוב יד בנימין, שבו הם מתגוררים מזה 15 שנים. גיל עובד בחברת אלקטרה כמנהל האחזקה של מנהרות הרכבת ירושלים-תל אביב, יעל עובדת בהנהלה הראשית של בנק הפועלים, בחטיבת הטכנולוגיה. הם גידלו את ששת ילדיהם, שהראל הוא השני בהם, במסלול הטריוויאלי ביותר. שום ריח של כבשים או אוושה של אוהל מתנפנף ברוח לא חלפו ברקע חייה של המשפחה. "הראל עשה לנו בית ספר", אמרה יעל בהלוויה של בנה האהוב שנרצח בשבוע שעבר בפיגוע בעלי.

השבוע, עם תום ימי השבעה, שיתפו ההורים האבלים את 'בשבע' במה שצמח בהם מתוך בית הספר שבו הוביל אותם הראל הי"ד. בית ספר שחשף אותם לעולם אחר, ושלמרות הפער המנטלי הם למדו להתחבר אליו באהבה ובחיבוק שמתעצם עוד יותר מתוך האבל.

כספי השחרור הושקעו בעדר

שלוש שנות התיכון עברו בניסיונות של שני הצדדים להבין ולהכיל את הבחירה שעשה הראל. "לפעמים זה מצא חן בעינינו ולפעמים לא", משתפת יעל בכנות, "הראל ניסה מאוד לגרום לכך שעולם החוות ימצא חן בעינינו. אנחנו חששנו, לא הכרנו את המקומות האלה וזה נשמע מפחיד, אבל בסוף הבנו שלהיות שם עושה לו טוב. הבנו שאנחנו צריכים לשחרר כדי שיהיה לו טוב והוא יצליח".

והראל התגייס בכל כוחו לייעוד שבחר לעצמו: הוא ביקש מההורים לשהות שם כמה שיותר גם בשבתות ובחגים, כדי לתגבר את הנוכחות וכדי שיהיה מניין. "רצינו אותו איתנו. הוא אמר: אני תמיד איתכם, אבל הם צריכים אותי. הוא ניסה לשתף אותנו ולהסביר, לפעמים היה לנו קשה עם זה. אבל הייתה לו ממש מסירות נפש לעניין. החוות היו בראש מעייניו". יעל מוסיפה כי לשבעה הגיעו אנשי החוות השונות שבהן עבד הראל וסיפרו על היותו חלוץ, ראשון לכל משימה. "סיפרו שתמיד הגיע בצניעות ובשקט, כל הזמן בעשייה. לא היה צריך לשמוע אותו, הוא היה מאוד נוכח גם בצניעות שלו".

החיבור לאדמה היה טבוע אצל הראל והוא זה שמשך אותו לגבעות. "הוא אהב את העיזים, רצה להיות רועה צאן. הוא אהב את האדמה, ובמקומות האלה הוא הצליח להביא את זה לידי ביטוי", מסביר האב גיל, ומצטט מתוך דברים שכתב הראל עצמו והתגלו להוריו בימי השבעה. "אני יושב במרעה כשאני כותב את הדברים האלה ומבין שזה בדיוק מה שחלמתי", מספרות האותיות המשורבטות בעט על שורות דף מחברת. "לרעות את הצאן בפשטות. להבין שהקרב לא תמיד חייב להיות עם הרבה רעש וכל מיני מהלכים, אלא לפעמים בפשיטות בנחת. ממש כמו זרימת ואכילת העדר. מצד אחד אנחנו פה בארץ ישראל, אבל לא עם יותר מדי רעש, אלא קבוצה של חברים שכל חלומם זה בית המקדש, ארץ ישראל השלמה ומשיח בן דוד".

כשהגיע לגיל 18 התלבט הראל בשאלת הגיוס לצבא. הוא רצה להתגייס, אבל רק בתנאי שימצא תפקיד שירגיש שהוא תורם בו. "אפילו הבטחנו שנקנה לו חמישה גדיים, שהוא כל כך רצה, אם יתגייס ויעשה את זה טוב ויתמיד", צוחקת יעל. הפתרון נמצא לבסוף ביחידת ספר המדבר, יחידת גששים שמורכבת ברובה מנערי גבעות. הלוחמים ביחידה עוברים קורס גששות, לומדים ערבית על בוריה וגם מכונאות רכב, ותפקידם דומה לזה של הגששים הבדואים. הראל וחבריו השתתפו בכמה פעולות חשובות שבהן באה לידי ביטוי הכשרתם כגששים, כמו לכידת המחבל מאלעד, המרדף אחרי המחבלים שברחו מכלא גלבוע, ובשוטף עסקו בלכידת מבריחי נשק וסמים בגבול ישראל-ירדן. "גם המפקדים שלו סיפרו על חייל שמתנדב ראשון לכל משימה, חדור מוטיבציה, שנתן את כל כולו לשירות".

כמעט כל חופשה מהצבא השיבה את הראל אל חיקה החמים של הגבעה. "בכל רגילה שקיבל הוא הלך לעבוד כדי לחסוך כסף. הוא תכנן להקים שם חווה, לקנות עדר משלו. זה היה החלום שלו". בד בבד סייע לחווה ולעדר שכבר היו קיימים במעלה אהוביה, ועם שחרורו – לפני שלושה חודשים בלבד – הצטרף למקום מחדש כחבר של קבע. את כל הכספים שחסך, יחד עם כספי השחרור מצה"ל, השקיע ברכישת עדר של 50 עיזים והגשים חלום. הוריו התפלאו: "זו פרנסה?". והראל הסביר: "לא, זה כדי לשלוט על שטחים בארץ ישראל". כדי להתפרנס הוא קנה לעצמו רכב ובו ביצע עבודות הובלה קטנות תמורת תשלום. העצירה לאכול בחומוס אליהו בעלי, שם נרצח, הייתה תחנה בדרך בעבודת הובלה שעשה באזור בנימין.

המפנה הדרמטי ביחסם של ההורים לדרכו של הראל התרחש לפני כחודשיים בלבד. עד אז הסיפורים על העבודה בגבעות היו מבחינתם וירטואליים: הראל חי את השטח, ההורים שמעו את הסיפורים מרחוק והנהנו בהבנה. אבל ביום העצמאות האחרון החליטה המשפחה להגיע למעלה אהוביה ולחגוג שם את יום הולדתו של הראל. "הגענו לביקור ארוך", מתארת יעל, "הבאנו אוכל לכל החברים כדי לחגוג איתם להראל, והראל עשה לנו סיור מעמיק בכל השטח. עלינו לתצפית, ראינו את החוות האחרות באזור, ראינו איך הם תופסים את השטחים במרחב ואיך הבדואים לאט לאט מתקפלים משם".

ההורים, האחים והאחיות נשבו מיד בקסמה של ארץ ישראל. "התלהבנו מאוד ממה שראינו שם", נזכרת יעל, "כשאתה רואה בעיניים אתה מבין איזו עבודת קודש הם עושים שם. אמרתי לו: 'הראל, אנחנו כל כך גאים בך ומעריצים אותך ואת החברים שלך על כל מה שאתם עושים!'. ברוך ה', אני שמחה שהספקנו להגיד לו את זה, עד אז לא יצא לנו לומר את זה. אנחנו לא היינו מסוגלים לחיות כמו שהם חיים שם, בתת־תנאים. אין שירותים, אין מקלחת, אם רוצים להתקלח – יש גלון מים. גרים באוהל, אוכלים מהיד לפה, צריכים לחיות על תרומות שאנשים נותנים. ויחד עם זה, יוצאים כל יום למרעה כדי לשלוט על השטחים באזור. המשוואה היא: הגבול עובר במקום שאליו הצאן מגיע".

ההתלהבות המשפחתית, גם של האחים והאחיות, הביאה כבר לתוכניות שהנצו בשבת האחרונה לחייו של הראל, אז דיברו בני המשפחה על אפשרות של טיול ולינה במעלה אהוביה. אבל התוכניות הללו הומרו בתרחיש קורע לב, שבו נאלצה המשפחה להתגבש בשבעת ימי אבל של פרידה מהראל הי"ד.

הספיק להגשים את החלום ולקנות עדר עיזים. הראל מסעוד הי"ד

צילום: לירון מולדובן

נתינה אינסופית שנכנסה אל הלב

בקרב אלפי המנחמים שגדשו את הבית היו רבים שקיבלו ממנו קרן אור לחייהם, גם אם במפגש אקראי. הגיע למשל חייל שפגש יום אחד את הראל בתחנה המרכזית בירושלים. הראל הבחין בחייל שסבל ממוגבלות ונראה אבוד וחסר אונים. הוא בירר איתו מה מצבו, והלה הסביר לו שעליו לעלות על אוטובוס הביתה אך טכנית אין לו יכולת להשיג כסף לנסיעה. "מה הבעיה?" התפלא הראל ומיהר להזמין מונית לחייל האלמוני, נסע איתו כל הדרך הביתה ואף עטף אותו במשך הנסיעה במילות עידוד וחיזוק. כשהגיעו שילם הראל לנהג מכספו, והותיר אצל החייל את מספר הנייד שלו. "זה המספר שלי, מהיום אנחנו אחים. תתקשר כל פעם כשאתה צריך", נפרד ממנו. "מאז הראל לא יצא לי מהלב", סיפר הבחור שהגיע השבוע לבית ההורים כדי לספר את המעשה מכלי ראשון.

סיפורים רבים נוספים על נתינה ללא גבול, בלי הבדלי מגזר והשקפה, זרמו בבית משפחת מסעוד בימי השבעה. "גילינו שהרבה אנשים הכירו אותו, מהגבעות, מהצבא, חסידי חב"ד שהכיר בהתוועדויות, אנשים שהכיר בקבר דוד המלך. היו לו חברים מכל הגילים, נערים ומבוגרים. הוא ידע לדבר אל כולם בגובה העיניים, ובעיקר הייתה לו נתינה אינסופית".

אבל מי שנוכחותם הייתה הקרובה ביותר לבני המשפחה בימים הללו הם חבריו של הראל מהגבעות. "הם ממש לא זזו מכאן, היו פה כל השבוע", מתאר גיל. "שמענו מהם הרבה סיפורים על הראל, יש לנו קשר טוב איתם וגם נמשיך לשמור איתם על קשר". בתוך ים הכאב של אובדן שני חברים טובים, הראל ונחמן מורדוף הי"ד, נאלצו החברים האבלים להתמודד השבוע גם עם מעצרי שב"כ, מבול של גינויים, נאצות ורדיפה של רשויות המשטרה והצבא, ואז ניחת עליהם אתגר נוסף.

ביום שני בחר מח"ט בנימין אליאב אלבז להגיע לביקור תנחומים בבית משפחת מסעוד. נזכיר כי אלבז, שמאחוריו רזומה לא מחמיא של עימותים עם מתיישבים, כולל עדות שקר נגד מתיישב שהופרכה בשתי ערכאות בבית המשפט, כיכב רק יומיים קודם לכן במופע האימים שהפיק במוצאי השבת האחרונה ביישוב עטרת. הוא פיקד על המצור שהוטל על תושבי היישוב ועל עימותים אלימים שמטרתם להניח את היד על מבצעי פעולות הרתעה מול ערביי הכפר אום צפא, שחסמו את הכביש הסמוך לנסיעת יהודים ללא תגובה צה"לית הולמת.

אלבז, כצפוי, היה סדין אדום בעיניהם של החברים הכאובים, והם מיהרו להטיח בו בעוצמה את דעתם הברורה כלפיו. האירוע נגמר בהסתלקותו של אלבז מבית האבלים, אבל הוא דאג לומר את המילה האחרונה: במשך היממה שאחרי התקרית מילאו שוב הגינויים והזעזוע מהעלבת לובש מדים את המרחב הציבורי, כולל אלבז עצמו שדאג לבשר לתקשורת באמצעות מקורביו שהוא אומנם "נפגע אישית" אבל "לא יישבר". יעל וגיל מסעוד, שהיו מושאי הביקור, אינם ממהרים להשתתף בחגיגת הזעם הקדוש על חבריו של הראל.

"אני מרגיש מאוד לא בנוח עם הגינויים כלפיהם", אומר גיל. "אנשים לא מכירים את החבר'ה האלה באמת. אם הצבא היה נותן להם יותר ביטחון, והיה עובד איתם יותר בשיתוף פעולה, כל המתיחות הזאת לא הייתה. הצבא היה צריך לבוא ולהכיר אותם, ולהרגיש אותם, שישמע את המצוקות שלהם. אפשר היה לקדם את שני הצדדים. הרי בסופו של דבר, המטרה של הבחורים האלה היא לחזק את השליטה על ארץ ישראל. אם הם לא יהיו שם – הערבים יהיו שם. הם משתלטים על השטחים, וחשוב לדעת את זה".

לגבי ביקורו של אלבז אומר גיל: "בזמן השבעה הגיעו אלינו שרים וחברי כנסת, כל מי שהגיע עשה זאת בתיאום ולא הייתה שום התלהמות כלפי אף אחד, לא משנה מאיזה מחנה הוא. המח"ט הגיע בזמן שכולם היו כאובים, היינו בסעודת הבראה, והוא לא תיאם את הגעתו מראש. אנחנו לא מזדהים עם המילים שנאמרו לו, אבל לחבר'ה האלה יש הרבה ביקורת על המח"ט והם רצו שלא יבוא בזמן שהם כל כך כואבים. יש להם ביקורת עליו מבחינת הביטחון שלהם באזור, מבחינת היחס שלו למתיישבים. בלי לפגוע בזכויותיו ובפועלו של המח"ט, אם הוא היה שומר על קשרים טובים והידברות זה היה נראה אחרת".

"לכו להכיר את נערי הגבעות"

בני משפחת מסעוד קמים בימים אלה מהשבעה עם חזון ברור שימשיך את דרכו של הראל: בקרוב ייצאו בקמפיין התרמה שמטרתו סיוע בהחזקת הגבעות הקיימות ומימון הקמת גבעות חדשות. "אנחנו רוצים לחזק את הבחורים האלה כמה שאנחנו יכולים. אף אחד לא מחזיק אותם ולא תומך בהם", מסביר גיל, "ככל שיקומו יותר חוות, יותר נשלוט בארץ".

יעל מוסיפה תקווה משלה, למשהו שיצמח מתוך הסיפור המשפחתי שלהם: "כמו שאנחנו לא הכרנו את הנוער הזה ואת הבחורים האלה, גם הרבה מהציבור הדתי לא מכירים אותם. אנשים רבים שבאו לשבעה אמרו: לא הכרנו את הבחורים האלה, עכשיו נחשפנו לזה ואנחנו מתפעלים מהם. חשוב להעלות את המודעות של הציבור ליכולת ולכוחות המופלאים של הבחורים האלה. לצערנו, אנחנו נאלצים להבין את זה בדרך הקשה". "צריך ללכת ולהכיר אותם", מוסיף גיל, "הם חיים ברמה הכי מינימלית, וכל מה שחשוב להם זה להחזיק את ארץ ישראל. הם אוהבי הארץ, אוהבי אדם, אוהבים זה את זה".

ומה הראל היה רוצה שיקרה בעקבות הרצח המרובע בעלי? להורים התשובה ברורה: "להמשיך בכל הכוח", אומרת יעל, "לבנות עוד חוות. זו התשובה שלנו. אנחנו יהודים גאים, ואנחנו ממלאים כך את הייעוד שלנו בארץ ישראל".

לתגובות: [email protected]

***